הבן שלי גם היה (וקצת עדיין) כמו שאת מתארת את עצמך, לא משחק בגן עם חברים

או במשחקים, עומד ומסתכל

והגננת והפסיכולוג מטפלים בזה, הוא היה בוועדת שילוב ורצו לתת לו עזרה בתוך הגן

בסוף זה השתפר אז הם ירדו מזה, עכשיו אנחנו אמורים לבנות עם הגננת תוכנית העצמה בשבילו,

אל תדאגי, בבוא הזמן הגננת ןהפסיכולוג כבר ידעו לומר לך מה לעשות

למרות שאם יש מה לעשות עם זה כבר מעכשיו אז ודאי שכדאי

ואם את מסוגלת לזה אז אולי יהיה לו הכי טוב להישאר עוד שנה איתך בבית

תראי, טבעי שילד שאיתך בבית יהיה ביישן בחברה חדשה ומאוד קשור אלייך.

אבל כדאי שתזכרי שזה לא רק העובדה שהוא בבית- זה גם ענין של אופי.

אני חושבת שאת יכולה להתחיל להרגיל אותו להיות יותר עם חברים אפילו כשאת לא בסביבה. נניח לצאת אחה"צ לשעתיים ולהשאיר אותו אצל חבר, או להזמין בקביעות כמה חברים שיהיו איתו בשנה הבאה בגן- כדי שיכיר אותם כבר ולא יהיה ממש בודד בהתחלה. גם יעזור לתאם עם הגננת זמן לביקור והכרות עם הגן- זה גם יכול לעזור שהסביבה תהיה מוכרת לו כבר.

קראתי פעם על מחקר שגילה שילדים שנמצאים בבית עם אמא גם בגילאים שהיום זה פחות נפוץ- גיל 3, 5 וכד'- אז באמת בשנים הראשונות של המסגרת קשה להם מבחינה חברתית אבל דווקא בגילאי 10-11 והלאה הם מאוד מצליחים מבחינה חברתית. אולי זה יעזור לך לחשוב על זה...

בכל אופן- מה שבטוח זה לא לדחוף לילד הערות על כך שהוא ביישן מדי וצריך להיות עצמאי יותר, זה  רק יהרוס ולא יעזור לכלום (גננת של הבת שלי בגן שלוש, שהייתה בדיוק כמו הבן שלך, עשתה את זה וזו היתה טעות גדולה)

ואם את מרגישה בשנה הבאה שאכן יש כאן התנהגות שהיא לא בטווח הנורמלי (ואפשר להתייעץ עם הגננת על זה)- אז תבדקי אפשרות של טיפול רגשי. יש מגוון רחב של טיפולים וגם טיפול קטן יכול לעזור לו לעבור את המחסום הזה.

בהצלחה!!

זה עניין של אופי, ואם כבר השנים בבית משפיעות על זה זה לכיוון ההפוך,

זה נותן לילד חום וביטחון שמאפשר לו אח"כ להשתלב יותר טוב ולהתרגל יותר בקלות

הילדים שלי הסתגלו לגן ממש מהר למרות ובגלל שהיו איתי עד אז בבית.

וזה שהם ביישנים זה כבר אופי

קודם כל שנה הבאה הוא יהיה יותר גדול ויותר בוגר ויכול להיות שבשלב הזה יהיה לו הרבה יותר קל להתרגל למסגרת

ולא לצפות להתרחשות שאת תיארת - מה שקרה בילדות שלך לא מחייב אותו כי הוא לא את.

ולהסביר לו אז לפני הגן שהוא יהיה בגן ואת תגיעי בסוף היום. 

ויש הבדל גדול בין אימא שנעלמה לבין אימא שהסבירה שהיא הולכת ותחזור בסוף היום.

לא הבנתי למה את נעלמת בגינת משחקים בלי להגיד לו

בס"ד

לא חושבת שזה צריך להדאיג אותך.
 

תתחילי לדבר איתו מעכשיו. שידע מה יהיה, מתי, מה עושים שם וכו'.

גם על הגינה - תדברי איתו על זה שאת לא יוצאת משטח הגינה לשום מקום בלי להודיע לו ושאם הוא לא רואה אותך אז כנראה שאת מאחורי אחד המתקנים ותתכנני איתו מה לעשות אם הוא לא רואה אותך (משהו במקום לבכות...).

ותתרגלו את זה כמה פעמים. אולי זה יתן לו יותר ביטחון.

בס"ד

שלושת הבנים שלי נכנסו לגן (כל אחד בתורו..) כשכבר היו לקראת גיל 4, 
וזה היה ממש טוב ב"ה.

לדעתי דווקא השנים עם אימא בבית מד בריאות לילד ומעניקות חוסן נפשי,
אם הוא ילד ביישן אז במיוחד- הוא קיבל את השנים הראשונות במתינות של הבית, גדל,
התבגר ובע"ה מוכן יותר לגן ולחברה.

זה שאת רואה קווי דמיון בינך לבינו לא אומר שהכל יהיה ככה,
וגם כילד ביישן הוא יכול להיפתח בגן, בה החברה בגילו,

ויש את אותן הגננות יום יום.

מחשבה של אימא על הילד פועלת המון.

תשימי לב לחוזקות שלו, ותדמייני אותו משתלב יפה בגן,
שימי לב איך שהוא משתלב עם ילדים בגינה, שימי לב כמה שהוא מבטא את עצמו פה, ובכלל לכל דבר שהוא עושה באופן עצמאי, זה יעזור לך לראות שהוא אכן מוכן (או במקרה הצורך יעזור לעלות על דברים שצריך לחזק על מנת שיהיה מוכן בע"הץ בהצלחה!!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....