זה לא סותר. אפשר לא להשאיר שביב תקווה אבל להיות הכי רגיש בעולם. זה אפשרי.

שיחות, ווטסאפים.

למרות שזה נאמר בצורה הכי מפורשת וברורה שיכולה להיות, בלי להשאיר שביב של תקוה..

אולי יש המלצה אחרת?..

אם אתה יכול להתעלם - הכי טוב..

[ואולי תנסה לכתוב שוב משהו כמו: "בבקשה, אל תשלחי יותר הודעות. זה לא מכבד אותך וגם לא אותי. סובייקטיבית זה לא מתאים - בטח כל אחד ימצא מי שמתאים לו. בהצלחה".

בצורה הכי פשוטה, ברורה, שאינה משתמעת לשני פנים שזה נגמר.

אחר-כך, כשהיא המשיכה לשלוח הודעות כתבתי לה שזה נגמר, ועדיין לצערי זה לא הועיל...

תתעלם ממנה ומהודעותייה, תסנן. מה שאפשר לחסום- תחסום. 

והיא תתייאש!

הגברת מנסה ללחוץ על כפתור, לקבל מכך משו, אולי במקרה שלה יחס או ווטאבר, וכשתראה ייבוש מוחלט מהקו השני לא יוותר לה אלא לחדול מהצקותייה. כך מרגיש לי.

השיחה נעשתה בצורה מכבדת, לא בסגנון של "אל תתקשרי את מטרידה". בסגנון בהיר ופשוט שזה נגמר. וזהו.

לצערי, היא לא קולטת וממשיכה לשלוח הודעות.

חסמתי מה שניתן לחסום, לצערי לא את הכל ניתן לחסום...

ממש נעשה לי רע מקריאת התגובות כאן . איזה קור. 

לפעמים צריך קצת סבלנות. אפשר להציב את הגבול , לא להשאיר שביב תקווה ובכל זאת להתייחס אל הצד ש..איך נגיד בעדינות, "דחית?"

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%92%D7%95%D7%A3-%D7%A0%D7%A4%D7%A9

לא שזה באמת קשור לעניינינו, אבל זה סתם מעניין...

זאת לא הפרעה, זאת תופעה תמידית שקוראת לכל בני האדם.

למשל, חשבת להקליד פה משהו, שזה פעולה שכלית רוחנית של בחירה חופשית שיכולת לבחור גם לא לעשות אותה. ותראי איזה פלא, הפעולה הנטו רוחנית הזאת איכשהו גרמה לאצבעות הגשמיות שלך לזוז. איך זה יכול להיות? ועוד, הרי הפיזיקה והביולוגיה היא דטרמיניסטית, אז איך היא בכל זאת כפופה להחלטות שלך? פרדוקס לא נורמלי...

זה מה שנקרא "קושר רוחני בגשמי".

בדיוק.

קוראים לזה בעיה, כי יש בעיה להסביר את התופעה הזאת.

מובטח לך כיף לא נורמלי

לשפוך מלח על הפצעים זו לא עבודה קשה. 

להפנות ל@רחפת..

הרגשת צריבה בפצע?

לרוב שלוש פגישות זה המקובל לפני שמחליטים להתחתן, לא? <צ>

כיוון שזו נורמה - אז זה נורמלי. אולי 'לא נתפס', אבל בהחלט נורמלי (גם לפני שידעו על קיומים של החיידקים, העובדה שדווקא רופא ששטף ידיים בין מטופלים לא הדביק אותם במחלות זיהומיות היתה 'לא נתפסת', אבל בהחלט נורמלית). 

מעבר לכך: זה אכן לא קורה עם כל אדם שאת תכירי בחייך. אבל זה כן יקרה (בעז"ה) עם אחד לפחות - וזו הנורמה. אז זה נורמלי ששני אנשים מתאהבים, גם אם בהחלט לא שכל שני אנשים רנדומליים מתאהבים. 

מניסיוני (לצערי - החד-צדדי) אני יכול לומר, שמדובר במשהו שנבנה. אחרי כמה זמן הבנתי שאני בעצם מאוהב. ואז זה גם לא כל כך בלתי סביר ובלתי נתפס כפי שאת טוענת: יצאנו, הכרנו, דיברנו והתכתבנו מלא. לא היינו שני אנשים זרים זה לזה כפי שתיארת. 

זה יכול להיות מאוד פוגע וקשה לה להאמין שמה שהיה לא באמת נוגע בך היום.

אז אם זה כך-אין ברירה וצריך לנתק באופן ברור. אבל בוודאי לא איומים ותלונות.

משהו בסגנון של- "זה נגמר סופית, מעכשיו לא אפתח את ההודעות שלך ולא אצור קשר בשום דרך. בבקשה אל תצרי קשר."

ויותר לא לענות ולא להגיב בשום צורה או אופן.

כל פעם שעונים או מגיבים גם אם זה בדחיה זה מתפרש אצל הצד השני כהמשך הקשר.

לא כדאי.

בהצלחה לך ולה.

בהחלט קשה

תאמין לי שהיא תפסיק להטריד אותך

אבל זה יפסיק את התופעה מיידית במקום להיגרר לסדרת הודעות. אגב ממך ציפיתי להודעה קצת אחרת 

אני נתקל בדעה הזויה שאומרת שבגלל שגבר פחות רגיש הוא חסר רגשות ולכן הוא פחות פגיע. הוא לא רוצה לשמור על קשר והבחורה ממשיכה להציק לו. היא צריכה לקחת את עצמה בידיים ולהבין. אם לא גורם שלישי יגרום לה להבין. אצלי זה עבד יופי בכל מקרה.

אמנם נכון שאני רק מקרה אחד אבל חוויתי מקרה כזה וזה היה מאוד קיצוני אז הפעלתי את המשטרה, אצלי להתעלם לא עזר.

זה היה מוצא אחרון, לא משנה מה עשיתי היא המשיכה להציק לי ולשלוח לי אנשים שישפיעו עליי, שלא יכולתי יותר התלוננתי וראו איזה פלא- זה הפסיק! וצעקתי עליה כמו שלא צעקתי על אף אחד

עדיף לא להכאיב לה עם הודעות שלילה. פשוט להתעלם...

מסכנה

אז להגיד שלא לכולנו זה די מגוחך

אפשר גם בפרטי. תודה מראש.

פעם היא שולחת הודעה שהיא מבינה שנגמר, אחרי כמה ימים כאילו אנחנו עדיין בקשר.

בצורה הכי פשוטה וישירה:

הפסיקי לשלוח לי הודעות, הפסיקי לדבר איתי כאילו אנחנו עוד בקשר, זה נגמר וזה ממש מטריד אותי. לא מכבד לא אותי ולא אותך.

?

אם לא אמרת זאת, לדעתי עליך לומר.

אם לא, כדאי שתערב מישהו קרוב אליה הורים/חברה קרובה. יכול להיות שהיא צריכה טיפול. 

לדעתי תלונה במשטרה לא תעזור באמת. אתה תרגיש רע והיא תישאר אומללה. 

ויעדכן אותם לפני שהוא מתלונן במשטרה.

בהנחה שהוא לא עדכן אותם עד עתה..

כשהחלטתי שזה נגמר מבחינתי, צלצלתי, הסברתי בפירוט ואיחלתי לה הצלחה רבה.

כשעה לאחר אותה שיחה היא התחילה להתקשר בערך פעם בחצי שעה. מאז לא עניתי. רק אחרי זה כשזה כבר עבר את גבול הטעם הטוב חסמתי.

הסברתי בשיחה, וגם כתבתי לה בהודעה. לא זרקתי לפתע.

וכפי שציינתי, יום אחד היא יכולה לכתוב בהצלחה לך, ולאחר זמן כאילו כלום לא קרה ואנחנו עדיין בקשר.

בינינו.

כתבת כאן בפעם הראשונה לפני שבועיים, בערך...

מבחינתו זה לא. אז גם מבחינתה אמור להיות ככה.

אדם לא "אשם" שמישהו לא התגבר עליו.

לפי ההודעות שלו זה נראה שהיה לה דיי והותר זמן לכתוב לו דברים לסיום. וכרגע זה רק הצהרות אהבה.

אז הוא לא חייב להקשיב להצהרות האלו. (וגם לא נכון שהוא יקשיב, והרבה מאוד בשבילה ובשביל הכבוד העצמי שלה)

הוא הבהיר לה חד וחלק שנגמר.. אז נגמר.

כל התייחסות לצד השני רק משאירה את האשליה שאולי יש עוד סיכוי.. אולי עוד אכפת לו ממני. ואם זה לא ככה זה סתם יהיה עינוי לבחורה, יותר מאשר מרפא. כי ה"אבל" על הקשר הזה רק ימשיך וימשיך ובמקום שהיא תחזור לעצמה תוך זמן קצר- זה יקח זמן ארוך יותר

ו-- נקודה קטנה- אתה יכול להציע דברים, אבל הוא לא חייב להקשיב לך ולעצות שלך. הוא בסופו של דבר יתמודד עם ההשלכות של המעשים שלו. לא אתה.

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה