איזה כיף זה לעבור את קו הסיום הבלתי מוגדר של הטרימסטר הראשון.
לחזור לחשוב, לנשום, לשתות ולאכול.
לתפקד.
באמת מרגישה שקיבלתי את החיים שלי מחדש.
חודשיים+ הייתי עם מינון די מכובד של זופרן, מושבתת במיטה.
ובעלי המסכן שחוזר בכל ערב באמצע הלילה
היה אחראי על כל הניקיון של הבית (והוא פחות ממוקד ממני, אז לוקח לו הרבה יותר זמן.. בערך שעה ביום)
ובישל לבד שבת
וישב לבד בשולחן שבת
ולא התקרב אלי (הריח...
ולפני ההריון הסנפתי אותו)חוץ ממתי שעשיתי מאמץ אדיר להתגבר
ודאג לי אימה שאני לא אוכלת, ובקושי מצליחה לשתות,
ולא מתפקדת כמעט בכלל.. (התייבשות, עירוי 2 ליטר..)
והלך לישון לבד, כי תמיד כבר ישנתי,
ובאופי כללי היה לבד
וכל היום דאג לי ורצה שאוכל..
ופתאום תוך שבוע- המצב השתפר פלאים! אני ערה, אוכלת (לא הכל אבל הרבה מאוד, בטח יחסית לקודם)
מנקה, מסדרת (העיקר פסח הוא עשה לבד
) מרגישה שיצאתי ממנהרה חשוכה וקודרת וחזרתי לחיים
פחדתי מאוד שזה ימשיך לי עד סוף ההריון
ובע''ה גם אוכל עוד מעט להפסיק עם הכדורים
והפיצי בריא ושלם אפילו שאמא לעתיד גזרה עליו צום לזמן בלתי מוגבל
ואני מאושרת!
ובעלי סוף סוף מחייך גם
איזה טוב השם' יתברך שיש לנו המתנה הזו!
וגם תודה על הבחילות.. בלעדיהן מפחדת שלא תקין.

מדברים


