לא אוהבת מורים שלא מאמינים בתלמידים שלהם.
לא אוהבת לראות אותו ככה מבין, את זה שהוא פשוט לא מאמין בו. והוא אמר לו את זה ישירות.
זה כואב לו והוא בורח לחברים ולשטויות
וזה כואב גם לי מאוד מאוד
וכואב לי עוד מלא דברים.
והייתי שמחה לשנות את העולם, אבל זו גאווה. גאווה גדולה.
ולא נראה לי שהשם רוצה שאמשיך ואשתוק ואקבל הכל בהכנעה מוחלטת אבל שיראה לי מה אני צריכה לעשות בענווה.
וגם,
אני מרגישה שבקטע הזה לא נראה שיש סיכוי, אצל כולם כן, אצלי לא.
אבל אצל השם יתברך הכל אפשרי, אז אני בסתירה כזו להרגיש שאין סיכוי ולהאמין שהכל יומתק ויתבהר, בקרוב ממש. והנסיון הזה ייגמר סוף סוף במתיקות עצומה. ויפסיק לכאוב לי ולדמם לי בתוך הלב.
ואיך אעבור את החג הזה איך?
לא בא לי להדחיק הכל, ולתפקד על אוטומט. מצד שני גם לא בא לי להיות בעצבות. (והטמבלית הזו מושכת אותי אליה, מחבקת ומתחננת שאבוא להתעטף בזרועותיה המייאשים והמרים, עצבות, תיכחדי. שונאים אותך כולנו!)
בעזרת השם,
לא אתן לזה לנצח.
בא לי אותו, עכשיו,
איתי.
