עד לפני לא הרבה שנים, משפחה חיה בחדר אחד.  שמעתי מיהודי שמקורו בצפת, שהסבא שלו היה אחד מעשירי צפת המופלגים.  איך התבטאה העושר המופלג? הם חיו בדירת שני חדרים.

פעם, הילדים ישנו עם ההורים ועם כל האחים ביחד באותו חדר והדבר היה נורמלי לחלוטין.

היום, כשיש ב"ה עוד חדרים בבית, יש מי שחושב שילד חייב לישון בנפרד מאבאמא.  מעניין מאוד - המבוגר, שיכול להתבטא, וכבר מבין דבר או שניים ממהלך החיים, זכאי לישון עם אדם אחר, אבל הילד, שאולי יש דברים רבים שמציקים לו, אבל קשה לו לבטא אותם, ולא נעים לו להיות לבד בלילה, בחושך, בדממה של הלילה, ממנו מצפים לישון לבד.

הילד מבין שיש לכל אחד מיטה, אבל הוא ילד, והוא זקוק לנוכחות הורית גם בלילה.  כל הדברים שמציקים לו, לאו דווקא נעלמים כשמחשיך.  לפעמים, דווקא כששקט מסביב, הוא נזכר בכל הדברים שמציקים לו במשך היום.  ואז??? ואז הוא חייב את העוד ליטוף \ חיבוק \ תשומת לב מאבאמא.  הוא חייב לדעת בוודאות גמורה שאבאמא פה לידו, ויכולים לסייע לו גם בשעות החושך.

כמו שנאמר - כשממלאים צורך, הצורך נעלם.  כשלא ממלאים צורך של ילד - הצורך קיים ובא לידי ביטוי בדרכים אחרות, אולי פחות נעימות.

תמיד סברתי שברגע שזכיתי להיות אמא, אני מחוייבת לאמהות 24 שעות ביממה.  אין לי "זכויות יתר" לאמהות רק בשעות האור.  כשילד יודע שאמא שלו ואבא שלו קיימים בשבילו גם באמצע הלילה, הוא מרגיש בטוח יותר.  יש על מי לסמוך.

אגב, הנושא עולה בעיקר עם הילדים הגדולים.  הילדים הצעירים יותר לא תמיד מטריחים את עצמם עד לחדר ההורים באמצע הלילה.  הם פשוט עוברים מהמיטה שלהם למיטה הכי קרובה - של האח או האחות הגדולים, ומתכרבלים איתם, כי דמות של אח\ות גדולים יכולים, בהרבה מקרים, למלא את החלל הרגשי הרגעי שנוצר באמצע הלילה. 

ולסיום - בהחלט כדאי לשאול את הילד מה קורה באמצע הלילה שהוא מרגיש שהוא חייב אתכם.  

יש הורים ששמים מזרון על הרצפה בחדר שלהם. כשהילד מגיע, הוא מוזמן לישון על המזרן הזה, בלי להעיר את אבאמא  (אם זה מספיק לו מבחינה רגשית).  

יש הורים שנהנים מהפרטיות שלהם בתחילת הלילה, ובהמשך - מי שבא ברוך הבא.  אם נגמר המקום במיטה של אבא\אמא, קורה שאחד ההורים עובר למיטה של הילד...

ועוד דבר - בהחלט ניתן לתת לו  מיטת נוער רגילה.  יהיה לו מקום להתפרס, ויהיה לכם איפה לישון אם הוא מתנחל לכם במיטה באמצע הלילה!  בהחלט יש מעקות בטיחות למיטת נוער.

בהצלחה!

אני לא מבינה למה לישון במיטה נוחה ונקייה פחות טוב מלשכב צפוף עם עוד אנשים כשאי-אפשר להתהפך או לפרוס ידיים. מישהו גם מזיע ומישהו אחר מרטיב ועוד מישהו מרגיש לא טוב. 

בעיניי יש בזה משהו לא בריא או חוסר ביטחון קיצוני אם ילד לא יכול לישון במיטה שלו.

וזה שאת אימא זה לא אומר שאסור לך לישון במיטה שלך איך שאת רוצה. שזאת זכות בסיסית.

ולא צריך לתאר שינה בחדר כמו איזה עינוי. הרבה יותר נעים לישון בחושך ולא עם אור - גם לילדים.

הרבה יותר נעים לישון ברווחה ולא על קצה המיטה תוך שמיעת נחירות. והרבה יותר נעים לישון רצוף ולא לקום ולהסתובב בלילות ולקום בבוקר בלי כוחות. גם לילדים

שנרדם? אולי אפילו לשכב איתו שם קצת

עד שיתרגל שבכל מקרה הוא לא ישן אצלכם?

חצי שנה היא ישנה לגמרי במיטה שלנו ובעלי ישן בסלון

באיזה שהוא שלב נמאס לנו. אז אמרתי לה בטון רגיל שמהיום היא חוזרת למיטה שלה. באותו יום היא חזרה למיטה שלה. וזהו. 

אני חושבת שכדאי להחזיר ילד למיטה שלו בעדינות.

אני חושבת שפשוט לא צריך להגיע לזה

יש ילדים שאתם  במהירות אפשר להתגלגל למצבים הזויים - כל ילד ואופי שלו

אז מבחינתי עדיף לא להרגיל למרות שילדה כאמור חזרה למיטה שלה בלי בעיות ברגע שהעזתי לבקש ממנה

תאמיני לאינטואיציה שלך. לא מה שטוב לאחד טוב לשני. אם את כתבת שיודעת מה האפשרות הכי טובה לכם-לכו על זה. הקב"ה הפקיד את הנשמה הזו במיוחד אצלכם!

גם אצלנו כל הילדים בשלבים מסוימים היו קוראים או באים אלינו,זה עובר לבד. אם זה מעיק אני "עוזרת" לזה לעבור,בד"כ מלוה למיטה שלהם,או מאפשרת להם לישון בסלון על הספה במקום בחדר,משום מה זה לפעמים יותר נינוח להם.

בהצלחה!

קנינו ספונת בטויס אר אס (ספה שנפתחת למזרן) - ביום היא משמשת ספה קטנה בה הילדה משחקת עם הבובות שלה, ובלילה היא הופכת למזרן/מיטה עבורה בחדר השינה שלנו.

כך הילדה מרגישה בטוחה אצלינו בחדר ומצד שני - יש לה את המזרן שלה.

ואם הוא נכנס הייתי מוריד אותו ונותן לו לבכות עד שיבין שזה או לישון במיטה שלו או לישון על הרצפה... מזל שאשתי יותר רחמנית

היתה ילדה וזה לא נתן לה את האפשרות להתמודד עם החרדות שלה. זה קל להורים הרסני לילד.

עובר אל המזרון ואמא והילדים מתרווחים במיטה....

לנו היתה גם מיטת יחיד בחדר וגם מיטה זוגית נפרדת.

את מיטת היחיד הכנסנו עבור ילד שסבל מתקופה של חרדות.

ללא שום ייסורי מצפון של: "אני יודעת שזה לא טובת אבל..."

להיפך! בשיקול הדעת הכולל נכון לי יותר לישון לילה שלם עם כמה שפחות הפרעות,

ובבוקר לגלות שיש לי אורחים קטנים במיטה,

מאשר להיות אשת עקרונות וכל לילה לעסוק בחינוך מחדש ולהחזיר למיטה שלהם ולשבת לידם וכו.

ניסיתי את הדרך ה"חינוכית" יותר כמה וכמה פעמים והבנתי שהיא לא בשבילנו, גם אני קמה עייפה וגם לאחר כמה ימים מגיעה איזו שפעת/ דלקת אוזניים וכו' והכל מתחיל מחדש.

מקפידה כן, כמו שכתבו, שבתחילת הלילה כולם במיטותיהם ללא חריגות, "נדידת העמים" מתחילה באזור 2-3 בלילה.

אני זוכרת את עצמי היטב בגילאי 4-7 מתעוררת מחלומות מבעיתים ומסיוטים, וגם אמי מעולם לא החזירה אותי למיטה, נכנסתי לרוחב המיטה שלהם בצד של הרגליים, לאחר שהסברתי לאמי (בלחש שלא תתעורר...) תחושת הבטחון שיש במיטה של אבא ואמא לא ניתנת להסבר בכלל!

גם היום אם יש לי חלומות אימה אני מרגישה צורך להתקשר בבוקר לאבא ואמא... או להעיר את בעלי ולשתף כדי להרגע, אז למה למנוע צורך כזה מילדי שלי.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....