בחג!
חג זה זמן של משפחה
שמעתי כל כך הרבה אמירות לגבי המשפחתיות של הטיסה לאומן. גם פה וגם מחמותי היקרה.
אז כמה דברים:
א.אני רק רוצה להגיד שאני ועוד הרבה מכרות שלי שמחות מאוד בזה שהבעלים שלנו באומן.
אני חושבת ש99 אחוז ממי ששם- זה בהסכמת וברצון האישה. רוב האנשים הנורמלים, לפחות אלו שאני מכירה, לא יטוסו אם האישה שלהם תתנגד.
ב. האמירה ש"זה חג של משפחה". מי אמר? בעיני ר"ה זה חג מורכב ולא פשוט שאין באמת מקום אחד שבו יהיה גם לי וגם לו טוב ונוח. כי לו מאוד חשוב הענין של התפילות,כמובן. ולי חשוב שיהיה לי מקום נוח לי ולבנות, שאני אוכל בקלות ללכת לבית כנסת ולשמוע תקיעת שופר, שיהיה לבנות שלי עם מי לשחק בשני הימים הארוכים האלה ושיהיה מי שיעזור לי ואולי ישחרר אותי ללכת להתפלל קצת.
אישית- לנו אין מקום שמחבר את שני הצרכים השונים האלה. לא אצל ההורים שלו, ולא אצל חמותי ואפילו לא לגמרי בבית. (למרות שמבין כל האפשרויות הבית זה הכי סביר- אבל לא מספק אותו מבחינת בית הכנסת).
לכן- מבחינתי אני מאושרת שהוא באומן- יש לו שם בשפע את כל מה שהוא צריך מבחינת תפילות ואווירה רוחנית. ולי- או שאני אצל ההורים שלי וככה יש מי שעוזר לי או שהכי טוב- אני בבית עם הבנות ותאמיני לי שהחג שעשיתי איתן בבית לבד היה החג הכי מקסים, רגוע ומהנה שאי פעם היה לי. הכל ענין של גישה, כמובן.
ג. לא יודעת מה שמעת על מה שקורה שם. מה שבטוח הוא שאין דבר אחד שקורה שם. יש שם כמה עשרות אלפי אנשים, וכל אחד בוחר איפה להיות...אני יודעת שבעלי תמיד חוזר מבסוט עד השמיים עם מלא חוויות מחזקות וטובות. כן, יכול להיות שיש כאלה שמנצלים את הענין לדברים אחרים. אבל זה לא הרוב וזה נתון לבחירתו. שיסע עם חבר או שניים, ושיתחבר לחבורה טובה.
ד. מה אני רואה בזה? תראי, אני לא יודעת מאיזה מקום את שואלת. מי שמרגיש בעצמו שר' נחמן הוא הרבי שלו, נוסע אליו לראש השנה כי ככה הוא אמר.
מסתמא יש אנשים שבאים מהרבה סיבות אחרות- חלק רוצים להרגיש מה זה, חלק מחפשים כיוון בחיים ורוצים לבדוק, וחלק- דברים אחרים.
רק לסיום אני אומר עוד משהו. כשליהודי נדלק הרצון הזה לטוס לרבינו- זה סופי. זה לא יכבה לו. יגידו לו מה שיגידו מכל החכמים והרבנים והצדיקים והחמות והסבתא- כשנדלק הרצון- אז נדלק וגמרנו.
ובעל שמאוד מאוד רוצה לטוס ומרגיש שזה משמעותי בשבילו יצטרך להקריב הרבה אם אשתו לא תאפשר לו לטוס. אני לא אומרת שאשתו צריכה לאפשר לו כל שנה לטוס- בוודאי שגם הוא צריך להתחשב בה (השנה הייתי חודש אחרי לידה ולכן הוא לא טס)- אבל לא לאפשר לו בכלל לטוס זה בעיני לא לענין ולא מתחשב.
אגב- אפשר גם לטוס בזמן אחר, לא בר"ה, אבל אז זה ענין אחר לגמרי וחוויה שונה לחלוטין.
זהו, מקווה שהועלתי!
אנחנו מקורבים לרבינו וכשבעלי טס כל שנה לאומן ומתפלל שם אני מרגישה קושי זה נכון אבל אחרי זה אני רואה את התפילות שלו במשך כל השנה....בכל מיני דברים אם זה פרנסה ואם זה הצלחה בכל מעשה ידיינו...ועוד דבר מה עדיף?שהבעל ילך לחול לעשות כסף ואת זה האישה תשלח אותו ותגיד כן זה כן זה בשביל פרנסה אז למה לא אני מוכנה לסבול? או שהבעל ילך להתפלל ולהושיע את כל המשפחה מיום הדין???......
גם יותר זול...
לר"ה צריך לטוס ל5-6 ימים בדר"כ אא"כ מוכנים לשלם על כרטיס מאוד יקר. והרבה פעמים החג יוצא 3 ימים אז בכלל...
לשבועות זמן ההעדרות שלו יותר קצר, וזה משמעותי מבחינתך אני חושבת.
בשבועות גם יש באומן הרבה פחות אנשים. זה לא כמו בר"ה.
את סותרת את דברי גדולי הדור ....את מה שגדולי הדור אמרו את באה ויוצאת נגדם....
לי אין חוויה של זה עדיין, כי יש לי רק בנות וקטנות יחסית.
אני מניחה שעם בנים גדולים יותר שצריכים את אבא בבית הכנסת זה יותר קשה.
מצד שני- חסידי ברסלב מסתדרים עם הענין הזה, כנראה.
אני לא חושבת שכולם טסים כי זה קטע. יש כאלה שכן, ויש כאלה שה"קטע" הזה הוא החיים שלהם.
לחסידי ברסלב ממאה שערים אין קטע.
ולהרבה אחרים גם אין קטע. יש כאלה שפשוט חייבים את זה. וזהו.
ומעבר לזה- זה לא אמור לשנות לך למה אחרים טסים, זה משנה למה בעלך טס.
ובהחלט יש פן באומן שהוא כמו רחבת כותל ענקית. מנינים בכל מקום, מנין עם אלפי אנשים.וכד'
מבחינתי העיקר של הנסיעה לאומן זה כדי להתפלל עליו ועליי ועל המשפחות שלנו שינצלו מיום הדין! מי שחושבת שלהינצל מיום הדין פחות חשוב והכסף בעינייה יותר חשוב אני מרחמת עלייה שתזכה להתקרב לרבינו ולראות מה זה באמת אמונה ושמחה ונסיעה לאומן...היא פשוט מסכנה כי אני מכירה המון נשים במשך השנה שעזבו את הבעל וטסו לאומן ואחרי חודשיים זכו להיפקד וזכו לפרנסה בשפע אז לפני שמדברים סתם ומתנגדים תבררו ועוד להתנגד לרבנים גדולים...בושה
. אין שום הלכה שממתיקים דינים דווקא באומן. ובן אדם שלא בדיוק ברסלבי יכול לשמוע גם בקול רבנים אחרים שלא כל כך בעד נסיעה כזאת.
אולי עוד תכתבי שאומן יותר קדושה מירושלים או חברון?
כבר מטייל אחד מת שם השנה או שנה שעברה
מסכימה עם כל מילה.
נראה לי שאתצריכה לחשוב איך תתמודדי בזמן שהוא לא יהיה.
אם זה לא יהיה לך קשה מדי, והוא רוצה בשביל החוויה הרוחנית, אז אולי זה בסדר.
לא הייתי דואגת על הפריצות כי מישהו נשוי שנוסע להתפלל.. לא להגזים.
אולי כל מיני ארחי פרחי שנוסעים בשביל האקשן, יוצרים את הבעיות.
17 שנה. וממש ממש לא מבינה איך בן אדם שיש לו את ארץ ארץ מרצונו החופשי יטוס לאיזה מדינת חור שהיום גם במצב מלחמה עם רוסיה ומשבר כלכלי קשה. מדינה עם מסורת אנטישמית - כל הגיבורים הלאומיים כמעט רצחו הרבה יהודים. מדינה שעדיף לא ללכת לבד כשמחשיך. מדינה עם אוויר מזוהם.
אני חושבת שכשרבי נחמן זכר צדיק לברכה אמר לבוא אליו הוא התכוון לאלו שגרים ביערות הסמוכות ולא מארץ ישראל. ולמה דווקא אומן? כי באומן גויים שרפו ורצחו בדורו כמה אלפים או אפילו עשרים אלף יהודים. שזה היה שיא של רציחות של גיידמקים. ואומן עצמה נהרסה אז.
אז כנראה רבי נחמן רצה שזכות של יהודים שמסרו נפשם תעצים את התפילה ותמתיק את הדין. אבל בדור שלנו הגיוני יותר כבר להגיע לאושוויץ באותה מטרה או לגטו וורשה.
ולדעתי יש בזה חוסר הכרת תודה. אנחנו נמצאים בארץ ליד כל המקומות הכי קדושים בעולם. ובימים הכי קדושים לנסוע לאוקראינה?
חוץ מזה אם בן אדם רוצה להרגיש קרבה לה' אז זאת עבודה בנפש ולא נגזרת גאוגרפית
וגם אני טענתי ככה פעם.
אבל כל מי שטוען ככה חייב להבין שיש עוד גורם במשוואה הזאת שנכנס לסיפור כשיהודי מתקרב לר' נחמן.
אי אפשר להסביר את זה על רגל אחת, וצריך להיות בפנים כדי להבין את זה.
ולכן אני אפילו לא פותחת דיון אינסופי על זה.
רק אומר שאני מבינה מה שאת אומרת ושבאמת אוקראינה היא מקום מגעיל (הייתי גם באומן), אבל יש כאן עוד נושא חשוב שקוראים לו התקשרות לצדיק ותיקון הנפש וזה הופך את כל הסיפור למשהו אחר לגמרי.
אז אפשר לא להיות במקום הזה ואפשר לא להבין אותו אבל אין מה לעשות, הגיע הזמן שגם מי שמתנגד יבין שיש כאן משהו קצת אחר, שיש לו טעמים וסיבות שלא ניתן לבטל אותם בהנף יד, כמו שרבנים חשובים כ"כ אוהבים לעשות לפני ר"ה. סוג של שעשוע כזה, כל שנה מחדש למלא את עלוני השבת בהתנגדויות מנומקות לטיסה לאומן. (לא שזה עוזר ...יש רק עוד ועוד אנשים שטסים...)
ולגבי עבודת הנפש- תאמיני לי שרוב האנשים הרציניים שטסים לאומן עושים עבודת נפש רצינית מאוד כל השנה וכל החיים. וכדי לקבל כיוון נכון וכוח לעבודה הזאת וגם עזרה אמיתית הם צריכים פעם בשנה פחות או יותר להגיע לציון של ר' נחמן. אין מה להתווכח על זה. זה פשוט ככה, ומי שלא מסכים או לא מאמין- זכותו אבל זה לא משנה את המציאות- שזה פשוט ככה.
רק דבר אחרון- זה שאת חושבת שר' נחמן התכוון למשהו מסוים זה לא אומר שזה באמת מה שהוא התכוון אליו. או שכן או שלא.אני חושבת שמי שלא בקי בתורת ברסלב לפני ולפנים- ראוי שיזהר מלתת פרשנויות על דברי ר' נחמן בכזאת קלות רק שתדעי שהמון מדבריו מכוונים דווקא לדור שלנו והוא גם אמר זאת בפרוש. אז למה שדווקא זה לא יהיה מכוון אלינו?
בכל אופן, המציאות היא שהרבה טסים גם מא"י ועוד לפני שזה נהיה נפוץ, לפני הרבה מאוד שנים היו מתי מעט שהיו עושים מסע של הרבה חודשים בים וברגל כדי להגיע מא"י לאומן בר"ה.
אני בעד. ממש ממש
מחר?
(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)
את לא מכירה אותי ולא יודעת כמה אני יודעת ולא יודעת, כמה למדתי או לא למדתי.
וחוץ מזה- אני מתה על אנשים שקוראים משפט בספר של ר' נחמן וחושבים שהם כבר יודעים הכל.
אני לא אוהבת שבעלי נוסע לשום מקום בלעדי
הנוכחות שלו ממש משמחת אותי וכשהוא לא נמצא, במיוחד בחג ובמיוחד כשלא ברור מתי הוא יעלה על טיסה חזור- זו לא תחושה נעימה.
אבל ביננו, זה עושה לו ולי כל כך טוב. הוא חוזר שמח! יש לו התחדשות בעבודת ה'! הוא כל כך מתחזק מהנסיעה הזו וזה בהחלט משפיע מאוד!
לא יודעת מה שמעת שהולך שם (ובהחלט יתכן שאת מכלילה כי יש עשרות אם לא מאות אלפים!!!) אבל יש שם אור גדול מאוד וכל כך הרבה אנשים מתחזקים ומשתנים לטובה בעקבות הנסיעה הזו. הרוב, אגב!!
והשמועות הן שמועות טפשיות, כי חוצמזה שאין שם נשים שמסתובבות ברחובות גם אם הן גרות שם (הסכמי השכירות הן כל השנה חוץ מראש השנה) מי שמחפש- ימצא בכל מקום... לא צריך אומן בשביל זה...
אבל תגובה לגבי החג משפחתיות..
אצלינו ר"ה לא מדברים דברי הבל ומשתדלים לא להגיע שיחות סרק בכדי לא להגי ללשון הרע רכילות ודברי הבל ביום קדוש...
כל זמן אפשרי מתפללים ,מתחזקים במאמרי תשובה,קוראים תהילים ,לכן אנחנו אף פעם משהתחתנו לא התארחנו בראש השנה...אז לא נראה לי נורא לו להיות ביחד בר"ה.
ושוב לא נכנסת לנושא אם לנסוע או לא..
ובאמת הכי חשוב שהחלטות כאלו יתקבלו מתוך הבנה הדדית והתחשבות הדדית.
כי אני לא מבינה בכלל איך נכנס פה ענין הכסף. מי פה טס בשביל כסף?
חוץ מזה שאני לא רואה את זה בתור "הצלה מיום הדין". ה' הוא לא אלוקים מפחיד ומאיים שצריך מגנים מפני הדין שלו כביכול. ה' הוא אב רחמן ואוהב, וראש השנה זה בעיקר יום שבו ממליכים עלינו את ה', ומתוך כך נקבע לנו מה יהיה בשנה הקרובה.
העלית פה טענה שעדיף שיטוס לאומן מאשר שיטוס לצורך פרנסה. אבל בכלל לא עלה פה ענין של טיסה לצורך פרנסה. אז מאיפה הבאת את זה?
אם ממש רוצים להשוות אפשר להשוות את זה לעוד הרבה דברים, אז מה?
וחוץ מזה שאת לא ממש מנהלת דיון בצורה נחמדה.(איך למדת להיות כזו לא נחמדה? מהרבנים? מהספרים של רבינו שאת בקיאה בהם כ"כ?)
אז אני אנסה לכתוב שוב בצורה ברורה ואח"כ אני פורשת מהדיון.
לא אמרתי שרבנים לא אמרו את זה.
אני גם לא רואה צורך להתעדכן בכל מה שרבני ברסלב בכל מקום שהם אומרים וכותבים בכל רגע.
יש ר' נחמן יש ר' נתן, יש רב או שניים שאני אוהבת לשמוע שיעורים שלהם כי הם מסבירים לי היטב את התורות, וזהו.
מה לעשות, לא כולם תלמידים של הרב ברלנד או הצדיק מיבנאל או הרב בזנסון או אחרים. וגם לא כולם צריכים להיות.וזה בכלל לא אומר שמזלזלים ח"ו ברבנים האלה. פשוט לא תלמידים שלהם.
אנחנו יהודים פשוטים שלומדים ר' נחמן ור' נתן. ולא ממש טורחים להתעדכן מבחוץ, מעדיפים להתעדכן מבפנים, בתקווה שאת מבינה למה אני מתכוונת.
וחוץ מכל זה- גם אם הדבר הזה נאמר ע"י גדול צדיקי כל הדורות- זה בכלל לא משנה, כי זה לא הדיון שעלה פה בפורום. לא דיברו על "בעלי טס לחו"ל כדי לעשות כסף ואני לא רוצה שיטוס לאומן". אם זה היה הנושא אז היה שייך להביא את הטיעון הזה.
אבל מכיוון שזה בכלל לא הנושא- אז לכן הטיעון פשוט לא קשור.
וזה שהוא לא קשור לא אומר שהוא לא נכון
הבנת? הטיעון הזה יכול להיות גם נכון וגם לא קשור.
זהו. מקווה שהבנת.
כל טוב.
לא ברור לי מה סבבה ומה נקרא מאמץ מידי.
אני שבועיים אחרי לידה ב"ה.
ה'בעיה' שזה לא לפי ההרגשה שלי. כלומר אני יכולה להרגיש יחסית בסדר ושיש לי כוח לעשות משהו, אבל זה לא אומר שטוב לעשות את זה.
אז מה אתן עושות שבועיים אחרי?
נגיד דברים כמו-
לשטוף קצת כלים,
להכין ארוחת ערב/ צהריים
לחתוך סלט
לקלח את הילדים (שזה כולל להרים את הקטנים מהמקלחת לשידה כדי להלביש אותם)
יש דברים שאין ברירה אבל לפעמים יש ברירה כמו להשאיר את זה לבעלי, אבל גם לו כבר די נגמרת הסבלנות אחרי שבועיים ואני לא רוצה למתוח את החבל מידי וגם לא סתם להתפנק יותר מידי כשאני יכולה להתאמץ קצת.. גם ככה הוא מפזר את כולם בבקרים ומארגן אותם לבד.
זה סבבה.
עדיף לנח. שאח"כ לא יתנקם.
(רצפת אגן וכו)
כלומר אולי היה אפשר לעשות בישיבה אבל זה כבר יותר מסובך (יש רק שולחן בסלון, אין במטבח. וזה מסורבל לי ולוקח הרבה יותר זמן מלעמוד במטבח לחתוך סלט למשל).
אז אני לא יודעת מה נכלל במנוחה ועד מתי כדאי לא לעשות דברים כאלו...
לק"י
להשען על הרגל כזה.
ולבשל בקטנה זה בסדר. כמה דקות להפעיל את הגוף בצורה מינימלית זה אפילו חשוב לדעתי.
לקלח זה יותר מדי. להרים על השידה ממש ממש לא!
(בעיני עד חודש אחרי לידה, אפילו חודש וחצי) אין כזה דבר להתפנק מדי. כל מאמץ הוא מאמץ מיותר. יש דברים שהם לא מאמץ בכלל מבחינתך וזה בסדר גמור, ויש מקרים שאין ברירה וחייבים לעשות, אבל בעיני זה שלבעלך נגמרת הסבלנות זה לא מקרה של אין ברירה
זה מקרה של שיתאמץ עוד קצת במקום שאשתו היולדת תתאמץ עוד קצת... זה לא לנצח, רק עוד שבועיים שלוש.
לשטוף כלים ולקחת ילדים
שבועיים אחרי לידה
זה ממש לא סבבה
להכין אוכל ולחתוך סלט, אם זה מרגיש לך בכוחות ובסדר לך - מעולה. תרוויחו כולכם אוכל מזין וטוב.
כלים - לא. זה משהו שיכול לחכות ואפשר גם להביא מנקה / נערה בתשלום, לא חייבים דווקא אותך בשביל זה.
לקלח ילדים - אני חושבת שכן, אבל אולי למצוא פתרון להרמה שלהם, למשל לתת להם לטפס לבד, או להלביש בישיבה על המיטה.
סותרות אחת את השניה
להלביש על מיטה או על הספה שהם יעלו לבד...
כל השאר לא. אז לא... ודאי לא לקלח ילדים, שזה ממש מאמץ...
ולא, זה לא פינוק, זו הבריאות שלך...
אז להרפות כמה שאפשר - שהילדים יתקלחו פעם ביומיים, לאכול כמה שיותר בחד פעמי, להזמין עזרה בתשלום אם גם מה שנשאר גדול על בעלך...
בבצלחה ומזל טוב!
אני גם שבועיים אחרי לידה ב"ה
ומרגישה מעולה ממש ממש!
מנסיון העבר, כשאני מרגישה מעולה, אז זה באמת ככה ואין את ה"נפילה שאחרי" ב"ה
אז אני מרשה לעצמי לצאת, לבשל, לאפות, לטפל בילדים..
עם יד על הדופק כמובן והרבה הקשבה לכוחות.
הדברים שאני לא עושה זה שטיפה, כי שמעתי שהתנועה הזו לא טובה אחרי לידה ולהרים דברים כבדים..
שבועיים אחרי לידה לא עושה כלום ממה שרשמת.
המקסימום זה להכניס מכונה בישיבה מדי פעם (עם זה בעלי לא מסתדר בכלל). עדיף כלים מלוכלכים בכיור (או חד פעמי) ושניצל תירס מאשה שלא נחה היטב.
ומחילה מה זה נגמרת לו הסבלנות? סחבת 9 חודשים לא נגמרה הסבלנות?... את יולדת! לא מתפנקת. הגוף עובר טלטלה רצינית מאד ומנוחה זה לא צחוק. תקראי קצת על משכב לידה, מצרפת לך קטע:
לפני הכל – משכב לידה: ששת השבועות הראשונים:
משכב לידה הוא תקופה מיוחדת במינה, שבה הגוף מתאושש מההריון והלידה, מבסס את ייצור החלב, ותומך בך במשימה של הסתגלות לתינוק החדש. כדי להבין טוב יותר את הצרכים שלנו בתקופה הזאת, שווה לעצור לרגע ולהבין עם מה הגוף שלנו מתמודד אחרי הלידה.
בזמן ההריון שרירי הבטן מתארכים מאוד כדי להתאים את עצמם לבטן הגדלה, ושרירי רצפת האגן נושאים בעול אינטנסיבי של משקל התינוק והרחם. אחרי הלידה, שרירי הבטן נעשים רפויים מאוד אחרי שהרחם התרוקן, ואינם מסוגלים להתכווץ ביעילות. שרירי רצפת האגן נחלשו זמנית מהלידה, בייחוד אם יש איזשהם תפרים (ניתוח קיסרי אינו מגן על רצפת האגן יותר מלידה רגילה – נהפוך הוא), השרירים האלה אינם מסוגלים לתמוך בגוף כהלכה, במיוחד בתנוחות זקופות.
כדי לפצות על כך, בששת השבועות שאחרי הלידה הגוף מפריש קוקטייל הורמונים מיוחד במינו שמעודד החלמה וצמיחה של הרקמות. זהו הזמן היחיד בחיים שבו יש התחדשות של רקמה עצבית באיזור האגן. כך שששת השבועות שלאחר הלידה הם חלון הזדמנויות להחלמה והתחדשות פיזית. אלא שההחלמה מתרחשת אך ורק אם האם הטרייה זוכה למספיק מנוחה. אם היא מתאמצת מדי, עומדת יותר מדי ונושאת משקל כבד, היא נמצאת בסיכון גבוה לפגיעה מתמשכת ברצפת האגן.
אז מה עושים? אנשי מקצוע בתחום שיקום רצפת האגן ממליצים על מנוחה מוחלטת בתקופה הזאת. הנה כמה דרכים להשיג אותה: א. לא לשאת שום דבר פרט לתינוק. ב. להימנע מעמידה ממושכת. נסי לשבת בכל הזדמנות שבה בדרל כלל עומדים: במקלחת, תוך כדי צחצוח שיניים, סירוק שיער, התלבשות, במטבח, במפגש אגבי עם חברה ברחוב. ג. להימנע מישיבה ממושכת. ישיבה זקופה גם היא מעמיסה על רצפת האגן. נסי לשכב כל פעם שמקובל לשבת: כשבאים אלייך אורחים, כשהתינוק ישן. היכולת להניק בשכיבה היא בעלת ערך רב, כי היא מאפשרת לך לטפל בתינוק ולנוח בעת ובעונה אחת. שווה ללמוד אותה ברגע שאת נוכחת שהתפיסה של התינוק בסדר. ד. לתמוך ברצפת האגן. קרחומים קטנים על האזורים הנפוחים בימים הראשונים לאחר הלידה מפחיתים נפיחות ואי-נוחות. כדאי לקפל מגבת למלבן ארוך ולהניח אותה על הכסא כך שהיא תהיה מתחת למפשעה והרגליים משני צדדיה. הלחץ העדין והמרופד שהמגבת מפעילה תומך בשרירי רצפת האגן ומקל על התחושה הכללית, במיוחד אם יש תפרים. מומלץ לקבל הדרכה מפיזיותרפיסטית רצפת אגן איך להגן על האזור בזמן מאמץ. ה. לא לסמוך על תחושות הגוף! הרבה פעמים אומרים לנו "תקשיבו לגוף", וזו הנחיה טובה בדרך כלל. רוב השרירים שלנו מאותתים לנו כשהם מתעייפים וזקוקים למנוחה. אבל שרירי רצפת האגן לא מחוברים היטב לרשת של עצבים תחושתיים, והם לא שולחים לנו מסר ברור על עייפות. אם שלושה שבועות אחרי הלידה עמדת, הלכת, רחצת כמה כלים ופתאום את מרגישה עייפות וכובד באיזור המפשעה – סימן שהיית צריכה להפסיק הרבה הרבה קודם. לכן, אנשי מקצוע ממליצים על הגבלה מודעת של עמידה והליכה. לא יותר מ- 10 דקות של עמידה רצופה לכל שבוע מזמן הלידה (כלומר: 10 דקות גג בשבוע הראשון, 20 דקות בשבוע השני וכן הלאה). כלל האצבע של הפיזיותרפיסטית שלי למשכב הלידה: לבקש, ללוות, לקנות או לגנוב כל עזרה שרק אפשר.
עשיתי הכל הכל לבד, ולהרבה יותר משבועיים. יותר קרוב לחצי שנה. ועבדתי משרה מלאה במקביל.
את יכולה לספר סיפור, לשבת עם ילד להקשיב, לחתוך סלט נגיד. לטפל בתינוק הקטן.
שבעלך ינשום עמוק יתאזר בסבלנות ויעריך את החלוקה שבשגרה.
אם לך זה יהיה ברור, הוא יסתדר.
אם לך לא נעים, מאיפה הוא יביא את הסבלנות?
אם בעלך לא מסוגל לקלח את הקטנים- שלא יתקלחו.
עצם זה את מגדירה כברירת מחדל "שאין ברירה אלא לעשות" חוץ ממה שהוא יכול לעשות, זה מה שמעוות.
הוא אמור למצוא פתרון להכל, חוץ ממה שאת כן יכולה. ככה זה אמור לעבוד.
דבר שלא כרוך בתינוק עצמו.
חוץ מ:
לחתל את הפעוט שלפניו (שכבר גדול בדר"כ ואז בעמידה) או בשכיבה על הספה
להכין כריכים קרים עם טונה, גבינה, פסטרמה עם איזה ממרח (בלי תוספות, חסות,עגבניות, מלפפון)
אני אוסיף
שמשתמשים בכלים חד פעמיים
כביסות בעלי ממלא
והילדים ממיינים לסל עם השם שלהם את הכביסה שלהם בלבד
לא מכניסים לארונות
הם מקבלים 3 שקלים על העבודה הזאת
לי אמרו בבית חולים שמותר להרים עד בערך 7 קילו. מאמינה שהילדים שוקלים יותר, אבל אם בעלך יכול להכניס אותם למקלחת ולהוציא את יכולה לקלח ולהלביש.
חשוב לנוח ולשכב אל תתרוצצי ותתאמצי יותר מדי, אבל גם שכיבה סטטית היא לא בריאה. אחרי לידה יש יותר סיכון לקרישי דם ולנוח בלי לזוז עלול לגרום לזה עוד יותר.
שמותר להרים עד משקל התינוק... (ואז כשנולדו לי התאומים התחכמתי ושאלתי האם מותר לי להרים את שניהם יחד ואמרו לי שלא... אף שהם נולדו במשקל קטן...)
מתואמתשאת ילדת בניתוח ומוריה לא?
אבל עשיתי גם פרוצדורה רפואית שגם בגללה אמרו לי לא להרים יותר משתיהן יחד.
אבל את ההנחיה לא להרים יותר ממשקל התינוק קיבלתי גם בלידות הרגילות שלי...
אז יותר מסתבר שההוראה משתנה ממקום למקום (מה שפוגע קצת באמינותה, אבל מילא).
הרי דקה לפני כן הגוף שלך סחב כפול ממשקל התינוק או יותר, עם מי השפיר השיליה וכו. ברור שהריון ואחרי לידה זה שונה אבל עדיין 7 קילו זה די מעט.
גם יש תינוקות שנולדים 2.5 ויש שנולדים 4.5, אז עד איזה משקל מותר להרים? בקיצור נראה לי שפשוט מחמירים כדי שלא יחפפו, אבל זה כנראה לא כזה גרוע להרים קצת
הגוף לא היה אחרי לידה...
זה משמעותי
כורסא ירוקה.אחרונהעושה כלום...
אבל בגדול ההנחיה היא לא להתאמץ יותר מידי- לא לעמוד 40 דק' רצופות, או להתכופף 4-5 פעמים רצופות וכו'
כן מבשלת דברים פשוטים.
אם אפשר בישיבה אז עדיף. אולי לשבת על כסא בר ליד השיש?
אני גם מקלחת את הילדים.
אחרי הלידה הראשונה שהיתה בניתוח, בעלי עזר לי להכניס ולהוציא את הקטנה מהאמבטיה. ובימים הראשונים, קילחתי אותה עם אחותה הגדולה שעזרה לי.
אני לא מלבישה על שידת החתלה, אלא על מיטה או ספה.
לשטוף כלים בשגרה בעלי עושה, אבל אחרי לידות ששאבתי, כן שטפתי בקבוקים וחלקי משאבה, כולל באשפוז עצמו.
אני מתאוששת מהר אחרי הלידות, ולא מרגישה שזה פוגע בי.
היו הבדלים בין לידה ללידה מבחינת הכוחות והיכולות שלי. בעיקר מתי חזרתי לפזר ולאסוף את הילדים.
וכן בכללי לעשות כמה שפחות מכל מה שכתבת. אפשר להביא נערה לאח''צ ערב לעזרה בשעות הקשות ולאפס כלים וכו'.
מועבר לזה, הבעל שיתמודד... צריך בשיח ובתיאום ציפיות. אבל גוף של יולדת שדחקו אותו מיד לקצה אח''כ ידרוש תשלום בריבית וזה ''עולה יותר' מכל הבחינות.
לכן לא שוטפת רצפה, לא מתאמצת בכלל.
כן מטאטא, שוטפת כלים, מבשלת וכל זה בנחת בלי להתאמץ, עם כביסות- עוזרים...
כמובן לא להזיז דברים, רהיטים וכו...
כמובן לא רצה ומפסיקה עם הפילאטיס וכו
שאר הדברים אולי אם זה לוקח 5 דקות ואז לנוח
אבל אל תרימי ילדים זה בעלך יעשה
שהוא בבית תקלחי אותם
כלים זה בסדר לעשות אבל לא לעמוד הרבה
לא יודעת אם זה הכי מומלץ. והאמת לא מאוד מרגישה מנוחה.
אפשר.
למשל לחתוך סלט, להכין אוכל אם את לא עומדת שעה ליד הכיריים.
להרים ילדים ממש לא באופן מוחלט.
גם לא לשטוף כלים
כרגע בהריון עם הבת החמישית ב"ה...
מלאי השמות של הבנות הולך ואוזל חחחחח
יש לי שם שמאז שהייתי ילדה מאוד מאוד אהבתי... וכמעט קראנו בעבר בשם הזה..
אממה.. זה ישמע מוזר מאוד אני יודעת.
לבת של השכנה קוראים ככה ואני ממש לא מחבבת אותה. הבנות שלי לא סובלות אותה כי היא מציקה ברמווות. בהתחלה ממש ניסיתי להרגיע את הרוחות, לעודד את הבנות שלי להתפייס איתה. אבל וואלה... עם הזמן גיליתי שיש הרבה ילדים שסובלים ממנה בשכונה וגם למבוגרים היא מתחצפת בקטע הזוי, מנבלת את הפה וכו'. אז אני יכולה להבין את התחושות כלפיה.
כולה ילדה בת 8 אגב.
וזה מבאס אותי בטירוף כי הייתי כל כך מחוברת לשם הזה. וזה מרגיש לי כזה דבילי לא לקרוא בגללה. כאילו, גם אם נהיה שכנות לנצח, למה זה גזירה על שם שילווה את הבת שלי עד 120? מצד שני אני ממש רואה את הבנות שלי מחרימות את התינוקת אם זה יהיה השם שלה חחחח
וגם לי זה מורכב כי הילדה הזו היא הקונוטציה היחידה שעולה לי עם השם ואני רוצה לחשוב על מידות טובות כשאני קוראת בשם. זה מוציא את החשק כי ממש לא בא לי להיזכר בילדה ההיא כל פעם שאגיד את השם.
בקיצור אם מישהי חוותה משהו דומה אשמח לשיתוף♥️
הזה. חחחח😅🫣
שיעשה לי ובעיקר לא לילדים שלי קונוטציה שלילית
שם שממש אהבתי עושה לשנינו קונוטציה שלילית למישהו שהוא אומנם לא שכן, אבל אנחנו נפגשים איתו על בסיס דיי קבוע... אנחנו הוספנו שם שני קוראים בשני השמות, אז זה לא נשמע אותו דבר
חשבנו על כמה שמות אבל סביב הלידה בדיוק היו לי כמה תלמידים עם השם הזה...
ובא נאמר, לא ממש התחשק לי לקרוא ככה...
החלפנו שם בגלל זה 😉
אגב
היום אין לי מושג איזה שם זה היה 🤣🤣🤣
שעשה לי את המוות, ואמא שלו עוד יותר...
אמרתי לעצמי אין מצב שאני אקרא לתינוק בשם הזה, זה כל הזמן הזכיר לי אותו ועשה לי רע.
יום לפני הברית, אני ובעלי יושבים, מנסים להיסגר על שם ושום דבר לא 'מתלבש' על הילד! רק השם של התלמיד ההוא.. בסוף קראנו לו בשם התלמיד ו-אלף אני כבר סלחתי לו ואמא שלו, ובית, זה כבר בכלל לא מזכיר לי אותו כי כבר יש לי אותו משלי. הילד הזה אחד הילדים המדהימים והחכמים והמתוקים שאני מכירה וזה לא בגלל שאני אמא שלו!!! 🤣 באמת!
מה שאני מציעה שתחכי ללידה ותראי איך את מרגישה עם השם, זה יכול להשתנות לכאן ולכאן.
הלכתי לקוסמטיקאית השבוע, הורידה לי את השפם בשעווה, תוך יומיים שלוש הכלללללל חזר!!! טונות שערות.. בשפם וגם בגבות.. פשוט סיוט!!
מה אתן עושות?????
צמיחה בפנים היא הורמונלית. אני עושה פעם בשבוע
לא
ולא
עשיתי לפני מלא שנים ולא חזר.
הורדתי באפילציה ךפני שנים.
בתחילה פעם בחודש ואז פחות ופחות.. עכשיו לא הייתי 3 שנים והגיע. זמן לעוד חיזוק קטן...
יש שיטה חדשה של אפילציה עם פינצטה חשמלית וזה אפילו לא כואב. יש לי המלצה למישהי במרכז.
זה מתאים גם למקרה שיש הרבה שערות באיזור הסנטר?
זה בול המקרה, כמה טיפולים מדללים מאד ואם מתמידים זה ממש נעלם. יש לי המלצה למישהי נהדרת בבני ברק אם רלוונטי לך תפני בפרטי.
לי צומחות אחת ל 2-3 שערות.
במקומות אחרים ולפחות לפי מה שאני יודית מאוד ןא מומלץ לייזר בפנים כי זה אזור הורמונלי (וקראתי המון תגובות של נשים על זה בקהוצות פתוחות בפייסבוק שמתחרטות. שמחה בשבילך שזה לא המצב)
ואני יודעת ששיער פנים זה הורמונלי.
זה לא נעלם לתמיד.
לכן קניתי מנוי לכל החיים.
פיאות לחיים סנטר ושפם
בפיאות לחיים ובסנטר חזר לי קצת
בשפם כלום מלבד 2-3 פעם בפעם.
וניסיתי מה שאת רוצה. כולל אפילציה.
לייזר הדבר היחיד שעזר לי.
אני עם שחלות פוליציסטיות
לא נשמע לי הגיוני שגדל תוך כמה ימים אולי היא לא הורידה מהשורש...
זה מכל שיטה שמשתמשים בה או שיש שיטות שזה קורה איתן?
מעצבן כן,
פעם בחודש שעווה וכשרואה שיש צורך אז פינצטה פה ושם
אני מכירה כמה טובות בכמה איזורים אם תרצי לשמוע
בשבת הייתי עם ילדי בגן השעשועים בישוב.
יש שתי נדנדות והרבה ילדים שאוהבים להתנדנד. הילדים שלי רצו להתנדנד ועודדתי אותם ללכת לחכות ליד ולהגיד לילדים שעל הנדנדה שהם גם מחכים. אלו ילדים שהיו עם הגדולה בגן שנה שעברה.
הגדולה באה בוכה אחרי רגע, מספרת שיש ילד שרודף אחרי כל בת שמתקרבת. הלכתי איתה לבדוק מה הסיפור. זה אחד מהילדים בגילה, ברגע שהגעתי הוא הפסיק וחזר לפטפט עם החברים שעל הנדנדה.
נשארתי איתה לחכות לתורה וילדים נוספים הצטרפו כשראו שעכשיו אפשר להתקרב לנדנדות בלי שיציקו להם.
הילדים על הנדנדה נשארו שם זמן רב ולא פינו אותה גם כשהזכרתי להם שיש ילדים נוספים שמחכים ושהם כבר יותר מ10 דקות. הגדיל לעשות אחד מהם כשאמר לי "בבקשה תחזרי לשבת ושx תחכה פה לבד. אנחנו רוצים להיות פה כל הזמן וזה מפריע לנו שאמא מסתכלת".
בסוף אחות של אחד הילדים באה ודגדגה אותו עד שירד וכך התפנתה נדנדה.
אני תוהה איך היה הכי נכון לנהל את האירוע. מה אתן עושות במצבים כאלו?
או מציבה עובדה שנגמר התור שלהם ועכשיו ילדים אחרים.
אין לי עניין לחנך ילדים של אחרים.
בבית אפשר להסביר למה בחרנו ככה במקום לעמוד על שלנו כמו שמגיע לנו, אבל בסוף אני אישית לא מעוניינת בויכוחים מיותרים.
אומרת לילדים שלי שזה ממש מבאס שאחרים לא נותנים להם תור ונעשה משהו אחר
בדרכ גורם לבכי אצל הקטנה יחסית
וגם גרם לזה שהילד שלי יחסית גדול לא הסכים לפנות את הנדנדה כשהיה תורו ביום אחר ופה כבר לא ידעתי איך להתמודד
ואומרת לילדים שלי שפעם אחרת נגיע לנדנדות, שמחה שאצלינו רוב האמהות בשטח וזה קל יותר
אני תמיד באה ואומרת בהומור: אז אתם פה עד מחר? עד החגים? לא פשוט שאדע...וכו וכו הם מבינים, עוד קצת הומור ואז הם קמים.
לגבי המציקים- הייתי מיידעת את האמא, או מעירה להם בעדינות. לא לעניין
ילדים אחרים לא צריכים לפחד לחכות בתור לנדנדה.
(הערה- אני מהאימהות המתערבות, יצא לי להפריד ילדים באמצע מריבה, להסביר לילד שלא מקללים או שיש פה ילדה שמחכה שעות בתור ועוד כהנא וכהנא.
בד"כ ההורים בטלפון לצערי ולא שמים לב לילדים שלהם, ולא אכפת להם מה קורה לילד (וקרה לי שילד בא אליי ולא לאמא שלו ואמר לי את יכולה להגיד לו לקום הוא מתנדנד הרבה זמן ועכשיו תורי...
אז אני מרשה לעצמי...
איזה קשה זה שהורים שולחים את הילדים לבד,
ואז ההורים האחרים בבעיה. אלה שכן היו אחראים מספיק כדי לבוא בעצמם.
אבל חושבת שהיתי מבהירה לילד טוב מאד שהוא סיים וזהו.
אם לא היה עוזר והיתי רואה שהוא ממש חצוף ושם עלי פס,
היתי מסבירה לילד שלי, שיש ילדים שלא יודעים לכבד ולהקשיב, ואין לנו מה לעשות כי אנחנו לא מלמדים אותם במקום ההורים שלהם.
פעם אחרת כשאמא שלו תהיה פה אני אדבר איתה על זה.
אז בא נבחר משהו אחר בגינה לשחק בו עכשיו.
סיטואציה שאני שונאת אותה אבל, כי זה מציב אותך בתור מבוגר במצב חסר אונים.
כי את לא יכולה להוריד פיזית את הילד מהנדנדה.
למרות שכשהיה לי סיטואציה כזו עם ילד ממש קטן כן הורדתי אותו.
הוא היה בן שנתיים אולי שלוש, ועלה על המגלשה מלמטה ולא נתן לשאר הילדים להתגלש מלמעלה.
וכולם יושבים ומחכים כולל הבת שלי.
אמרתי לו בהתחלה יפה, אתה יכול לעלות מהסולם אבל לא עולים מיפה. יש פה ילדים שמתגלשים.
הסתכל עלי ואמר שלא.
הזזתי אותו.
הסיטואציה היתה של הורה באמת מנותק כנראה כי זה גם גיל ממש קטן, והילד ממש שם עלי פס והוא פיציי.
הרמתי הזזתי. אמרתי לו, אם אתה רוצה תעלה משם מהסולם.
איך קשה לי עם הורים שלא משגיחים יו.
יש אצלנו מלא הורים ששולחים ילדים בני שמונה כזה לבד (פעם היה גם ילד שהיה ברור שיש לו בעיות והוא ניסה לדפוקי את הנדנדה בראש של הבת שלי..)לצערי אני לא מספיק מפחידה כנראה.. אבל האמת שזה מחזיר אותי לימים שטני הייתי ילדה בת עשר וחשבתי לעצמי שאם אני אהיה מבוגרת הם בטח יתייחסו אלי..
אם לא- אז מבהירה להם שהתור נגמר. ואם צריך עוצרת את הנדנדה בעצמי.
אם ההורים בסביבה אפנה אליהם, אם לא- אדאג בנעימות אבל באסרטיביות שהילדים ירדו..
וכמובן שהמשפט שלו חצוף מאד
יש מצב שהייתי פשוט מחזיקה את הנדנדה ומודיעה להם שירדו
גדולים יותר כנראה הייתי מעירה להם והולכת משם אם לא עוזר
לא בקטע רע
אבל אם יש ילדים שתופסים מתקן כבר הרבה זמן והילדים שלי רוצים גם, אני באה ואומרת להם לרדת.
בדכ הם מתיישרים מיד ואם לא והם עם הורה שם אני דואגת לערב אותו.
זה עובד גם לכיוון השני, אם הילדים שלי על מתקן ויש ילד אחר שרוצה, אני אומרת להם לרדת כי זו אחריות שלי שלילדים שלי יהיה טוב ושיהיה טוב לילדים אחרים בסביבתם.
אבל בדרך כלל אחרי שהורה מגיע הם מתקפלים.
האמירות אלייך זה כבר חוצפה מסוג אחר.. וגם לא לרדת אחרי שהורה מבקש כמה פעמים זה לא בסדר..
לחנך אי אפשר , כנראה שלא הייתי מנסה מולם.
אני הייתי מלמדת את הילדים שלי שאם הם רואים חבורת ילדים שליליים שלא מעוניינים לוותר - שהילדים שלי פשוט יתרחקו לאיזור אחר..
הוא התנדנד מלא זמן.. והתחיל להיווצר תור ארוך... אמרתי לן שמעון (שם בדוי) תרד.. יש עוד ילדים. אמר לי רגע אמא עוד מעט. עכשיו חיכו שם גם ילדים ערסים כאלה.. אנחנו גרים בשכונת פיתוח. הוא כולו היה עם פיאות כיפה ענקית קטנצ'יק...חששתי בשבילו כבר. באיזשהו שלב אחד הילדים שאל אותו ילד נו מתי אתה יורד?... והבן 5 שלי עונה. עוד אלף דקות...
ונקרע מצחוק. והאמת גם הילדים האחרים צחקו ממנו ומהאומץ שלו.. . בסוף הוא ירד כמובן כי הכרחתי אותו. הוא לא בכה הוא הקשיב לי כי סך הכל הוא היה ילד ממושמע.. אבל הקטע עם הנדנדות זה כל כך משהו נפוץ והייתי בכל כך הרבה סיטואציות ולמדתי לקחת את הרגלים וללכת... כי יש אימהות שנכנסות לאירוע כאילו מקסימום גנבו לילד שלהם את הבימבה. . . לשחרר וללכת לדעתי הפתרון הכי טוב...
גם להיות הרבה..
אם האמהות בטח נעשה תור וכזה..
אם לא וילדים לא מפנים אז אני אגיד לילדים שלי שהנדנדה תפוסה וזהו...
ילדים נגיד שמטפסים על המגלשה מלמטה ומפריעים אני יותר אעיר אבל גם בגבול הטעם הטוב מספיק לי הילדים שלי אין לי כח לחנך ילדים אחרים...
לא נתקלת במקרה כזה:
ילד אחד על הנדנדה
אחרי 5 דקות מוריד מהירות, האמא מגיעה קוראת לעוד שלושה ילדים אחד אחרי השני כדי שיעלו אחריו.
בשלב מסוים שאלתי את האמא כמה ילדים יש לה כדי לדעת עוד כמה זמן זה ייקח, היא פחות התחברה..
כל עוד לא נתקלת בחוצפה כזאת, כבר טוב.
לגבי המקרה שלך - יש ילדים חצופים, אני לרוב כשמגיעה אם הילדים לא מבינים את הרמז הראשוני, אני ממשיכה הלאה.
למישהי יש המלצה למשחקי קופסא לילדים שאפשר לשחק בשבת?
רוצה לקנות משחק טוב שיוכל לכנס אותנו לזמן משפחתי בשבתות אבל גם שיהיה מותר מבחינה הלכתית בשבת..
למשל קטאן זה נחמד אבל בעייתי בשבת (בגלל סחר..)
תודה!
סביב גיל 8 ומעלה אליאס
10-12 ומעלה סיכון
סיכון
רמי
טיקט טו רייד
שרלוק זה גם חמוד מאוד
ביג דיל
אלוף החמין
מלך הפלאפל
אונו וסט זה גם נורא כיף
אנחנו ממש אוהבים.
השועל החמקמק
טאקי
רמי
חתחתול
גילאי 4-6
זה משחק שיתופי- לכל אחד יש שחקן, וכולם צריכים לשתף פעולה כדי לצאת מהמדבר בחיים.
וגם טיקט טו רייד של אירופה, ראיתי שכבר המליצו.
ורק בקשר ל''סיכון'' - לדעתי זה משחק נוראי
ארוךךך ועם מלא חיילים פיצקים
אולי יש בנים שאוהבים את זה, אבל למבוגרים זה בלתי נסבל לדעתי...
שהילדים יכולים להתחיל לשחק במשחקי קופסה יותר בוגרים.
במיוחד כשחברה של הבת שלי מגיעה אליה.
לא זוכרת מאיזה גיל, היה ממש ממש כיף
גם אותו מאוד אוהבים אצלינו אני לא מסתדרת עם זה אז רק צופה בהם
אני לא רוצה להוסיף ימים בהם לא אהיה בבית עם הילדים רק להחליף את ה2 לילות של האישפוז אחרי הלידה בחדר פרטי בלי הפרעות של אחיות בלילה ואוכל נורמאלי. השאלה אם זה אפשרי? צריך אישור שיחרור מוקדם? אפשר לעשות את כל הבדיקות שעושים לתינוק כשנמצאים שם (משקל/צהבת/pku/שמיעה)?
זה מנותק לחלוטין מהבית חולים.
מסתבר שתצטרכי לחתום על סירוב אשפוז.
יש בהדסה כיום מחלקה ד' חדשה ומפנקת עם חדרים פרטיים, תתפללי שתצליחי לקבל שם חדר......
אני בניתי על זה אבל אז הבייבי היה צריך תמיכה נשימתית ואפילו ביות לא היה לי.....
(עכשיו נזכרת שגם במחלקה ד' לא כל המטפלות אחיות ותינוק שזקוק לניטור או בדיקה לא יכול להיות שם, בעז"ה שלא תצטרכו כלום)
שיהיה בשעה טובה, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות
לגבי הבדיקות תארתי לעצמי שאין שם התכוונתי עד כמה זה מסובך לחזור למחלקה לבדיקות האלו המלונית קרובה למחלקה? מאפשרים בכלל לעשות אם הבדיקות אם השתחררתי?
בנוגע למחלקה הבנתי שיש משהו חדש כי אני הייתי לפני 4 שנים במחלקה ד' וזה לא היה חדרים פרטיים זה היה חדרים של 2 יותר פיציים מהחדרים במחלקה ג' (שם הייתי לפני 12 שנה אז בטח גם שם כבר השתנה) מקווה באמת שהתנאים השתפרו מאז.
של 2 אבל עם מלא מקום וכשאני הייתי יצא שברוב החדרים בעצם היתה רק מישהי אחת
והיה מעולה
ואי אפשר לחזור למחלקה לבדיקות, הם לא עושים שם בדיקות לתינוקות שכבר שוחררו.
אגב, לדעתי האוכל בהדסה מעולה...
אני הייתי במחלקה ד בחדר מהמם טבל של 2.
משקל וצהבת כן יש להם שם את המכשירים אבל זה לא קשור לבית חולים (נניח לא יכולים לתת בפניה או להזמין רופא במידת הצורך)
אם יש משקל וצהבת אז חסר לי רק הpku (אם הבדיקת שמיעה הראשונה יוצאת תקינה) אפשר לבקש להקדים את הבדיקה הזאת?
האמת שהכי מפריע לי בבית חולים זה אחיות שנכנסות באמצע הלילה + רעש של השכנה בחדר מרגישה שרק כשאני מגיעה הביתה אני משלימה שעות שינה (פחות קריטי לי אוכל למרות שאני בררנית ולא אוכלת יותר מידי בבית חולים).
הייתי בכמה בתי חולים, תמיד בוחרת ביות מלא, גם כדי לישון כמה שיותר טוב בלי שיעירו אותי.. וכל פעם התחרפנתי מהיציאה המוזרה הזו להעיר יולדת בשביל לחץ דם. הלווווו, מה הקטע?!?!
בפעם האחרונה הייתי במעייני הישועה. בביות. הייתי רוב הזמן בחדר לבד, מחלקה שקטהההה ונהניתי מזה שלא מעירים אותי סתם והם מבינים שיולדת צריכה לישון
לא מצליחה להבין את זה שמעירים יולדת, עד שמצליחים לישון טיפה באים למדוד לחץ דם וחום. או להביא משככי כאבים (איפה שילדתי לפחות זה היה ככה) כשלא ביקשתי. אז מה שעברו 6 שעות, למה להעיר?! חוסר הבנה בסיסי בחשיבות השינה בשביל ההתאוששות.
גם כשהייתי מאושפזת פעם מסיבה אחרת, הייתי במיון מ8 בערב, אחרי שהתישו אותי עם כל בדיקה אפשרית, ב1 בלילה סוף סוף העלו למחלקה, רציתי לישון בצורה נואשת, ואז נכנסת אחות ומתחילה לשאול גובה, משקל, אלרגיה לתרופות, כתובת, ביטוח ועוד מלא שאלות. למזלי בעלי היה איתי וענה לה בתוקף "ענינו על השאלות האלה כבר 5 פעמים היום לכל אחות/רופא חדש שפוגש אותנו. זה לא בעיה שלנו שאתם לא מסונכרנים ביניכם ואין לכם את המידע מסודר במחשב. עכשיו אשתי צריכה לישון, תצאו בבקשה ובבוקר נענה לכם על הכל".
להפתעתי היא יצאה וסוף סוף הצלחתי לעצום עיניים... והם חזרו בבוקר לסיים למלא את כל הטפסים.
ועד עד ואם בכלל מצליחה להניח אותם לרגע בעריסה ואז מעירים אותי ואיכשהו גם את התינוק כי יש להם מחשבה שקטנים לא מתעוררים מרעש והם כןןןןןן
קיצר זה משגע
אבל באמת מחלקה שקטה ברמות מטורפות ממש לא מרגישים שבי"ח כמעט..
אבל כן העירו אותי בלילות כמה פעמים חח אז כנראה סתם היה לך מזל מוצלח
במחלקה ג'
מאוד רציתי ד' ולא היה מקום
אבל דווקא היה ממש בסדר
מי שהייתה איתי בחדר שמרה על שקט כל הזמן
האחיות גם כשהגיעו לבדיקות אם ישנתי או הנקתי הלכו וחזרו מאוחר יותר
בדקו כשהייתי ערה
הבעיה יותר זה עם הבדיקות של הרופאים שעושים סבב רק בזמן מאוד ספציפי אבל זה בדר"כ בשעות היום
אפשר להשלים בטיפת חלב כמה ימים מאוחר יותר.
אני לא זוכרת שאחיות הפריעו בלילה, אבל זה ממש משתנה...
אני בלידה אחת הייתי בחדר צפוף במחלקה ג עם שכנה מהממת שכל פעם שהתינוקת שלה צייצה יצאה החוצה (בעיניי ממש אקסטרה אני לא הקפדתי) ולעומת זאת בלידה שאחריה הייתי בחדר מהמם בד כאשר לשכנה הייתה תינוקת בכיינית במיוחד ועם בעיה רפואית שגרמה לה לבכות יותר ולא יכולתי לנוח בכלל...
לגבי אוכל אל תצפי האוכל בהדסה הרבה יותר טוב והרבה יותר מפנק מאשר במלונית.
במלונית החדר אוכל משותף לכל מי ששוהה שם לא רק יולדות ובכלליות לא משהו.
אם לא השתנה יש תינוקיה קטנה עם אחות אחת לא נראה לי שמגיע לשם רופא או משהו.
זה בעיקר נחמד אם רוצים לילה נוסף לנוח בשקט
מוסיפה עוד משהו לגבי הדסה
כמו שכתבתי לך, הבייבי שלי היה מאושפז, עם תמיכה נשימתית ומנוטר במשך 5 ימים
אני אושפזתי במשך 4 ימים ואז שחררו אותי (הלכתי להדסה בייבי כדי להיות קרובה אליו)
כל ה4 ימים האלו לא בדקו אותי בכלל!!!!
לא לחץ דם, ולא כלום
רק בוקר אחרי הלידה נתנו לי זריקה אנטי די והוציאו את העירוי
מאז ועד ששוחררתי לא נבדקתי
ולמה?
כי הייתי צמודה לבייבי בפגייה או בתינוקיה
והם לא טרחו לחפש אותי כדי לבדוק מה קורה אותי
למרות שהיה בהחלט רשום להם שהבייבי מאושפז
כשבאו לשחרר אותי פתאום האחות שאלה למה אין פה שום בדיקות שלך.....
היה הזוי....
שבוע טוב,
מוזר לי לכתוב פה... הייתי פעילה לפני כמה זמן ומאז אני קוראת שקטה...
בקיצר- אני כבר כמה שנים עם התקן לא הורמונלי (נובה טי).
אני רגילה כבר שהוא מכביד קצת תא הדימום בוסת, אבל עכשיו אני כבר שבוע וחצי והדימום לא מפסיק!
כמובן לא ברמה של למלא את הפד, אבל כן ברמה של דימום...
מה יכול לגרום לזה? זה מתסכל שכ"כ הרבה זמן לוקח להיטהר...
אם זה נורמלי, ואם יש סיבה לזה...
בעלי אומר ללכת לרופאה, אבל לא נראה לי שזו סיבה מספקת ללכת לרופאה...
יכולות להיות גם השלכות של גיל ועוד.
לי היה דימום כזה של שבועיים וחצי כמעט( זה היה בתקופת הקורונה ובדיוק חליתי אז יש מצב שקשור) רופאת הנשים רשמה לי פירומלט נטר והדימום נגמר ב"ה. כשהתייעצתי עם רב כוא ביקש ממני לעולם לא להגיע למצב כזה אלא תמיד לפנות כדי לראות איך אפשר להקל ולטבול..
מקוווה שיעבור לך מהר.. ותפני ליועצת הלכה /רב וכו'..
אני לא מצליחה לקבוע תור בטלפון או באתר (כללית)...
השאלה אם זה משהו שכדאי ללכת בשבילו למיון נשים? (לא בבית חולים... במרפאה...)
או שצריך לחכות לתור שיהיה בעוד מלא זמן?
להחליף התקן.
חוץ מזה- הייתי הולכת לרופאה כי יכול להיות שיש פצע/ציסטה/משהו אחר בלי קשור להתקן
והעיצות הרגילות להפסקת דימום.
מעניין מה שאת אומרת, בדיוק רציתי להוציא אותו... אז זה רק מחזק את זה.
השאלה אם התור לרופא זה דחוף או שאפשר לחכות?
ועוד משהו אחרון- מה העצות להפסקת דימום? אף פעם לא התנסיתי...
נשמע לי דווקא הגיוני לבדוק את זה.
כדאי להתייעץ עם סמכות הלכתית
לא חשבתי שמישהו זוכרת... תודה!
לקחתי ממך כלכך הרבה השראה ולגיטימציה לא לשטוף כלים.. 
ולא רק את זה (איך עושים אימוג'ים??? חח)
ברוכה השבה!
אני עדיין קוראת אותך ומחכימה המון...
אל תאחלי לי לשוב, אני לא רוצה להתמכר...
לפחות כשלי היה לפני כמה שנים נחיה היתה ללכת כל חצי שנה לאוחטראסאונד
ביקורת ראשונה כל חצי שנה ואח"כ כל שנה.
במקרה של שינוי דרסטי במשקל ללכת לביקורת נוספת
והכל היה בסדר
בלי פער בגובה.
היתה לי מעץ והיה יותר קשה לנייד אותה בחדר
והיתה גם מבד אבל זה לא קו אפס ואז בלילה יוצא קשה להרים.
יש משהו שהוא גם וגם?
אחרי שהורדתי חלק שמושחל (מין פוליגל כזה), לא היה מפרידים, והיא נהייתה באותו גובה.
היה מין פוליגל מושחל.
הוצאתי אותו ואז נפתח יותר טוב.
ואין חתיכת בד שמפריע
שאחפש לך את הקישור שלה?
מעץ עם גלגלים, עלה לי מחיר רגיל כמו בחנויות
אפשר לכוונן את הגובה שלה לפי הגובה של המיטה.
לצערי לא זוכרת את השם של העריסה😬
זאת מהמשנת יוסף
אבל לא חושבת שיותר קל לנייד אותה מאשר של עץ, בסוף הבסיס מתכת...
אבל היא מעולה
עד כמה שזכור לי (כרגע לא בשימוש כי אין לי קטנטן)
