בס"ד

 

אבל לא

לא זיהיתי פצלשים שלך בינתיים

 

אולי אני משלה את עצמי 

אבל אני חושבת שאנשים שלא מנסים להסתיר חלקים בם כדי לעשות רושם לא משתמשים בפצלשים

אני כישוף כושל ורשמתי את זה בשביל להטעות.

אני לא חושבת שהמצב האידאלי הוא שאדם יהיה כמו ספר פתוח כלפי חוץ.

אין שום חולשה או שלילה ברצון שחלקים באישיות ישארו סמויים. עם זאת, לעתים יש צורך להוציא את המטענים החוצה אז הפתרון הוא אנונימיות.

 

לי כרגע אין פצלשים אבל זה לא אומר שאני חושפת כאן הכל.

בעיניי הקשר של פצלשים לרצון להרשים לא מוכרח.

אני חושבת ש'להרשים' זו מילה שלילית כי היא מבטאת רצון להציג אישיות זרה, שאיננה אני.

חשיפת אישיות חלקית (ולא מלאה) איננה שקר.

ואם מדובר בהסתרת צדדים שליליים - אם האדם בינו לבין עצמו לא מתכחש לאותם חלקים, אני רואה בזה אפילו דבר חיובי.

לא נכון להוציא את הג'יפה החוצה, חוץ ממצבים שזה עוזר לנקות אותה.

 

 

מזכיר לי משהו יפה שהרב נבון כתב (מחילה על האורך, שווה אותו):

הכֵּנות גסת הרוח זוכה בימינו להערצה חסרת תקדים. ההערצה הזו נתפשת לעתים כתגובה למלאכותיות הדורסנית של ה"פוליטיקלי קורקט". בעולם שבו אסור להגיד שום דבר שאינו מנופה בשבע נפות של תקינות פוליטית, מי שמדבר "מהבטן" נתפש כטיפוס אותנטי, משב רוח מרענן ואמיתי. אך למעשה, שתי התופעות הללו הן בנות דודות, ושתיהן חלופה לא מוצלחת לדיבור שפעם היינו מעריכים.

איך בעבר היינו מודדים את דיבורו של אדם? היינו בוחנים האם הוא אומר דברי אמת, דברי טעם, דברים טובים. אך בדור המשנן כתוכי את האמרה האווילית "לכל אחד יש האמת שלו", הקריטריונים הללו נראים לא רלוונטיים. מי אתה שתגיד לי שאני צודק, או טועה?

את האמת כקריטריון להערכת הדיבור, החליפו שני קריטריונים אחרים. התקינות הפוליטית מודדת את הדיבור על פי השלכותיו. הוגים פוסט-קולוניאליסטים ופוסט-מודרניים יצרו בדמיונם עולם שכל כולו חדור ביחסי כוח ודיכוי, המתבטאים קודם כל בדיבור. לפיכך, כדי להתייצב בצדם של בני האור, הדיבור צריך להיות כזה המרומם את "המדוכאים" וחושף את נוולותם של "המדכאים", באותו יקום בינארי דמיוני. אין חשיבות לשאלה האם דיברתי אמת, אלא למי הדיבור שלי עוזר, או חלילה את מי הוא "מדכא".

כתגובה לדיקטטורה של התקינות הפוליטית, צצה הערצת גסות הרוח הספונטנית. שהרי אם "לכל אחד יש האמת שלו", מי שחושף ברבים את האמת שלו ראוי להערצה על כך, גם אם דבריו שגויים (ומי יוכל לומר זאת?). את האמת החליפה האותנטיות, שנערצת היום בכל מקום (כפי שגם זמרים אוהבים היום לכתוב בעצמם את הטקסטים שלהם, גם אם אינם מצליחים באמת לצרף מילה למילה, כי כך השיר מציג את "האמת שלהם").

התקינים פוליטית והאותנטיים מחזקים זה את זה. כל גזירה חדשה של אבירי הפוליטיקלי קורקט מעצימה את גסי הרוח המורדים בה; כל ביטוי בוטה בפרהסיה מחזק ומעצים כביכול את הצורך בנורמות נוקשות של תקינות פוליטית. והאמת תהא נעדרת.

אני האמת המוחלטת.
אני מפצלש רק כשיש מורכבות שלא יכולה לבוא לידי ביטוי ויש ריבוי שסותר אבל בעצם יש מקור אחד להכל.

פצלש נועד לחשוף חלקים מהאישיות.

 

מראש נראה לי לא הגיוני להעלות על הדעת שניק פה יבוא להציג את כל כולי, אבל כשאני רוצה להציג צד מסוים, או למנוע מאמירה כלשהי לפגום בהצגת הצד שאותו אני מציג בניק אחר- אני משתמש בפצלש

אשכרה.