קטע מהגותו העמוקה של הגר"א איינשטיין:

וזה לא מהדברים הגרועים באמת..

(סליחה, באמת שהשתדלתי לא להשתתף בדיון. לא הלך לי, קנטרן משבית שמחות שכמוני )

כתבתי בציניות גמורה.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

זה היה משהו מדהים.

(אבל לא נראה לי שהוא היה פולני)

אגב, אני מעריכה שעוגי התכוון ברצינות, פורטיס הוא אמן חביב למדי, לא מדגדג את קרסולי אריק איינשטיין, לדעתי.

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

אני מספיק מתבייש בעצמי על שהבאתי את הקישור.

מעבר לרדידות של רמת גן ומטה, יש פה עניין מהותי יותר. 

יש משהו מושך ומשעשע ב"נועזות" של שימוש בשפה מלוכלכת ובוטה, לכן הרבה ילדים בגילאים 3-4 אוהבים להגיד "פיפי-קקי", לכן יש בני נוער שמרגישים מגניבים כשהם משתמשים בקללות ודיבורים גסים ולכן רוב ככל הבדרנים ("סטנדאפיסטים") משתמשים בבדיחות גסות כדי להצחיק. אבל לצורת הדיבור יש השפעה על הנפש, צורת דיבור נקייה מביאה לעדינות ולהיפך - שפה מלוכלת וגסה מביאה לגסות.

בלשון הקודש אין בכלל מילים שמבטאות את הדברים האלה אלא רק בדרך השאלה (למשל "צואה" - מלשון יציאה, "הסכת רגליים" בתור ביטוי לעשיית צרכים וכדו' וכן לאיברים המוצנעים ולפעולות לא נקיות). נכון, התרגלנו כבר לדיבור כזה, כל אחד ברמה שלו, אבל זאת כי התרגלנו למידת חספוס כזאת שהיא לא טובה.

אז אולי זאת "כבדות" אבל זאת האמת, אני מעדיף להיות כבד מלהיות "משוחרר" ומחוספס.

בחלק ג' פרק ח'. הוא מסביר שזאת הסיבה שקוראים לה "לשון הקודש".

שהתוכן חשוב לא פחות מהמוזיקה והקצב וכדאי לשים לב גם אליו כששומעים מוזיקה.

העברת המסר מצדיקה שימוש כזה, הבעיה האמיתית היא בשימוש שהוא לצורך ניבול הפה עצמו (כדי להצחיק, לקלל וכו'), ובכל זאת השתמשתי בדוגמה של שיר עם ניבול פה ברמה של ילדים בגילאי מעון-גן ולא בשירים שיש בהם עגבים וגסויות שהם הרבה יותר מצויים היום ואפילו אסורים הלכתית (וגם הם נהיו דבר טריוויאלי ולגיטימי בעינינו בגלל ההרגל).

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל