זה התחיל בזה שהוא מסכן.ובאלי רק כדי לעשות לו טוב
הוא ככ נואש ומתוסכל ואנשים כאלו מתוקים.
זה כמו הילדים המתוקים שלי. בערך. והילדים בשירה גאולה. שבאלי להכיר אותם. ואת אפולו.
ואז היא אמרה שכואב לשמוע אנשים עם נסיון, שקשה להם איתו. כל החיים מביאים לנו אנשים כאלה שמתמודדים עם נסיונות כושלים מהם וגדלים מהם. ואז פתאום אנחנו קולטים שיש אנשים שיש להם את אותם נסיונות אבל אין להם את אותם כוחות. וזה לא פייר
ותכלס נכון.. את כל השיחות והאלה מעבירים אנשים שגדלו מהניסיון
אבל בעצם גם לאלה שעדיין מתמודדים, יש את הכוחות אבל.. לפעמים קשה למצוא אותם
-נכון וזה הכי קשה מהכל
בשביל זה יש ה' והוא מכוון אותנו אליהם או שולח אנשים לעזור
ולפעמים אנחנו יודעים שיש לנו את הכוחות אבל מתעלמים מהם. תודי שזה נכון.או שאל תודי, אולי לא קרה לך
-לגמרי. ממש ממש. קרה קרה בטח קרה
אז זהו
שרוב הפעמים אנחנו מתעלמים ולא רוצים להתייחס לכוחות.חושבים שנצליח לעבור גם בלי זהאו חושבים שעדיף, קל ופשוט יותר לשקוע
-עדיף וקל יותר לשקוע..
*נראה שעדיף וקל יותר לשקוע
מתישהו חייבים לצאת וככל ששוקעים יותר זה קשה יותר
כשכתבתי אתזה קודם זה היה בכלל בלי הרבה כונה ותוך כדי חשבתי שזה כמו איזה נהר בוצי.
נכנסנו אליו.אינמה לעשות.הוא חלק מהדרך שלנו כדי שנגיע ליעד.
והתחלנו לשקוע.בהתחלה לא ממש מרגישים ואז שוקעים ושוקעים וכן מרגישים.
ואתה חושב לעצמך שמישהו יוציא אותי מפה כבר אולי? ומעליך יש עצים ופיתום נשלח איזה חבל מאיכנשהו
ואתה אומר וואלה חֶבל,אני יכול לצאת.אבל אז אינלך כח להרים את היד ולהחזיק בו. כלומר יש את הכח אבל אתה לא רוצה להתאמץ. מעדיף שיבוא מישהו עם איזו סירה עד אליך ויוציא אותך.
אבל בעצם אם לא נרצה בעצמנו זה לא יקרה לבד.
וככל שנשקע יותר ככה יהיה לנו קשה יותר לצאת משם.
אבל מתישהו נהיה חייבים לצאת כי היעד שלנו נמצא בכלל אחרי הנהר ישר ישר ימינה ושמאלה וכאן אנחנו רק יורדים למטה וזה בכלל לא הכיוון.
הנה לך מתוקה שלי.
והלוואי שזה נכתב טוב והמילים נכונות.
והלוואי שגם הוא יקרא אתזה.
ושנאמין שיש לנו את הכח ושה' יתברך עוזר לנו תמיד תמיד.
גם כשאנחנו שוקעים שם הוא איתנו ומצטער עלינו.
ואם רק נתאמץ להושיט יד אחד קטנה כבר נהיה בחוץ כולנו לגמרי אחרי כמה רגעים.
