כשחשבתי שכבר שכחתי איך להרגיש
היא באה.
כמין דקירה ישר אל תוך הלב
מחט מיקרוסקופית.שפוצעת יותר מכל דבר אחר,
ואלוהים... כמה שהיא הכאיבה.
חשבתי שכבר שכחתי לכאוב,
או לפחות לכאוב ככה,
כמה שטעיתי...
זה תמיד שכן שם,
מודחק מתחת לאינספור שכבות של אטימות
וברגע אחד קטן היא פוצצה את הבועה.
הכאב שלה היה כל גדול
עד שעורר מתרדמתו את הכאב שלי,
וזה שצף וזה נשך וזה כאב
אלוהים... כמה שזה כאב.
מליוני זעקות שנלחשו בעלטה,
אינספור צרחות של ליל אפלה
ושתיקות... שתיקות שאומרות יותר ממילים,
שצורחות את כאב המעונים,
את כאב הבשר, כאב עולמים.
אלוהים, לו תנצור רבבות הדמים,
לו תנצור...
לו תזכור...
- לקראת נישואין וזוגיות