את בודקת את המעון, את המטפלות, אם מספיק חמות וכו.

וזה מספיק.

אלפי ילדים נמצאים במעונות ונהנים מאוד.

בבית!!!

את עושה את הצעד הנכון הוא יגדל שם ויתפתח ! יכיר עולם,חברה,משחקים חדשים,פעילויות מלמדות..

את תראי שהוא יתחיל לקבל אישיות משל עצמו ... יהיה לו חברים .. הוא בטוח יהנה!! ילדים בגיל הזה ממש צריכים כבר את החברה וההתעסקות..

הוא בגיל מעולה להיכנס למעון (את שלי הכנסתי בגיל 4 חודשים..) !! זה יעשה לו ולך רק טוב!

ברור לי שבררת על המעון.. ואם מדובר במטפלת טובה - הילד שלך יקבל יחס מושלם ..

בהצלחה .

מקוה שעודדתי ..

גם אני הכנסתי את בני בגיל 9 חודשים למעון.ואני חושבת שזה אחלה תיזמון ב"ה. כמובן שההתחלה הייתה טיפה קשה ( למרות שגם יצאו לו 6 שיניים יחד בדיוק באותו הזמן) היה לו קשה להיפרד ממני בבוקר אבל כל יום ראינו התקדמות ועכשיו הוא כבר ממש קופץ לידיים של המטפלת ואני רואה את כל המיומנויות שהוא רכש במשך השנה הזו וזה פשוט מדהים!

אבל בכל זאת צריכה עידוד כי בני השני בן חודש וחצי עכשיו ובע"ה יכנס בתחילת שנה למעון והוא יהיה בן 5 חודשים בערך... יש כאן משהי שהכניסה בגיל הזה? פשוט הם ניראה לי עוד כ"כ תלויים בנו שזה ממש מפחיד אותי..

למרות שאני כבר מכירה את המטפלות בכל זאת... מחשיש אותי.. וכואב לי שלא אוכל להישאר איתו עוד..

ד"ר מיכאל אבולעפיה ממש מתנגד לזה. אבל זה עניין של גישה. זו הגישה שלו. נכון שהוא פסיכיאטר ילדים והוא לא ממציא אלא מסתמך על שנים של לימוד ונסיון בתחום.

מצד שני אני מאמינה שיש אנשי מקצוע מהצד השני שלא מנחים ככה.

העיקר שהילד יקבל את תשומת הלב הדרושה ולא יהיה מצב שבו הוא שוכב ובוכה כמה דקות ואף אחד לא ניגש (ובתור אחת שעבדה במעון אני יכולה לומר שזה זה קורה לכל תינוק במעון. את מטפלת אחת על 6 תינוקות בני 3 חוד' - 9 חוד'. תחשבי איזה קשה זה לטפל בתינוק אחד בבית לבד וכמה תשומת לב הוא דורש, אז תכפילי את זה פי 6...בזמן שאת מחליפה/מאכילה/מרדימה תינוק או שניים תמיד יצוצו אלו שהיו רגועים ופתאום צריכים טיפול כשאת עסוקה ולא יכולה לגשת. כלומר זה לא מרוע לב, פשוט כורח המציאות)  

ההתחלה תמיד קשה .הבת שלי  בת8 חודשיםהוכנסה למטפלת כעת רק ל2 שעות

ועדיין לקח לה זמן להתרגל.. היה קשה ומתיש אבל היא גדלה מזה.

וגם אני עדיין

תראי, באופן בסיסי, זה ברור שלתינוק הכי טוב להיות עם אמא. כל פסיכולוג וכל מומחה בענין יגיד לך את זה.

כך שהכנסה למסגרת, מבחינת הילד היא בעדיפות שניה.

מה לעשות ובדור שלנו רוב האמהות נאלצות להכניס למסגרת בגיל צעיר מאוד מאוד.

אני מניחה שגם את בקטגוריה הזאת.

אישית, אני מעולם לא הכנסתי למעון אף ילדה. תמיד העדפתי מטפלת.

למה? א. כי אצל מטפלת יש פחות ילדים, גם בקבוצה עצמה וגם באופן כללי- יש אווירה ביתית ולא מסגרתית.

         ב. כי המטפלת היא דמות של סבתא טובה כזאת, ומכיוון שאמא שלי רחוקה ממני אז הדבר הכי קרוב לסבתא הוא מבחינתי הכי טוב...

         ג. כי אצל מטפלת התינוק אוכל מה שאת מביאה לו ולא את האוכל של המעון. נכון שבמעונות מתפארים בתפריט שלהם אבל תכל'ס- כל הדגנים שהם אוכלים הם דגנים לבנים, ויש עוד כמה נקודות בתפריט שאני אישית לא מעונינת בהן. למי שמקפידה על הדברים האלה- זה חסרון גדול במעון. אם את ממילא לא מקפידה- אז זה באמת לא משנה.

 בלי קשר למעון או לא- שימי לב שגיל 8 חודשים הוא גיל שמתפתחת בו מעין חרדת נטישה. יכול להיות שהתינוק יהיה דבוק אלייך יותר מהרגיל ויהיה לו מאוד קשה להיפרד.

בכל אופן, בהצלחה...

אני הייתי עם הבת שלי בבית עד בערך הגיל הזה והרגשתי שהיא פשוט משתעממת! כמה כבר את יכולה להעסיק אותה?

ממש התלבטתי אם לשלוח אותה למשפחתון ואמרתי שננסה, והיה לה כ"כ כיף ב"ה! אומנם יום-יומיים היה לה קצת קשה אבל אח"כ היא פשוט קפצה למטפלת. הרגשתי שהיא הרבה יותר חיונית, גם ההתפתחות ממש השתדרגה... בקיצור ראיתי שטוב לה ב"ה.

יכול להיות שבגיל קטן יותר כן עדיף להשאיר בבית אבל לדעתי זה כבר גיל שתינוק מאד יכול להתחבר לחברה ולמה שיש במשפחתון.

ואני כותבת לך תשובה כללית- לא כלפייך אישית.

א. ב"ה שאין בעיות רגשיות. אבל יש ילדים שיותר רגישים נפשית וזה כן יכול להשפיע עליהם.

ב. אני חושבת שעיקר ההשלכה של פרידה מהילד בגיל צעיר היא לא השלכה שניתן למדוד אותה בX או Y במשך כמה חודשים. כשאני מסתכלת על חברה שבה ילדים נפרדים מאמם בגיל צעיר ומשווה לחברה שבה ילדים נמצאים עם אמם עד גיל בוגר יותר- 3, 5, או יותר אז רואים שיש הבדלים.

ונכון שאנחנו \, רובנו לפחות, לא חיים במציאות של להיות עם הילדים עד גיל 3 או 5- הן מבחינה אישית והן מבחינה כלכלית, אבל צריך להיות מודעים לזה שיכולולת להיות השלכות. השלכות על הקשר בין ילדים להורים. לא שאין קשר טוב, אבל בין אמא לילד שנמצא איתה כל היום יש קשר אחר. מי שחוותה את זה יודעת- הבנה עמוקה יותר של נפש הילד, קליטה של כל מיני ניואנסים.

נכון שאולי מה שכתבתי קצת מכליל, אבל בגדול אני חושבת שזה נכון...

וגם אני נאלצת להיפרד מהתינוקות שלי בשלב כלשהוא- הרבה לפני גיל חמש...

זה טבעו של שרשור...

הפותחת שאלה שאלה, וקיבלה הרבה תשובות.

מהתשובה שלי התפתח לו דיון.

זה לא חריג וזה מקובל, כל עוד זה לא הופך לניצלוש מוגזם.

לא הפחידו - הביאו למודעות צדדים שונים. זה טיבו של שירשור.

ובמיוחד בשבילך- לא מאנונימי.

אנחנו נשים, מתפתח דיון, הפותחת שאלה על להוציא תינוק מהבית מתוך מחשבה ורצון לשמוע את הדעות השונות של נשים בעניין. על הדרך קיבלה גם דעות מגוונות על לאן לשלוח אותו.

לא צריך להפוך כל דבר לשלילי ולא כולנו אנשים רעים

בלי פרופורציה בכלל.

מותר להגיב מאנונימי - כמו בת 30 - ג

כמו בת 30, גם אני מגיבה לעצם הענין ולא אלייך אישית. מותר להגיב מאנונימי.

יש כאן המון שרשורים שהתפתחו בהם דיונים משניים קצרים. והדיון הזה הוא קשור מאוד לנושא.

וחוצמזה, הדבר האחרון שעשיתי זה להפחיד אותה.

לדעתי כתבתי בצורה מאוד עדינה ומאוזנת,עם הבנה מלאה לצורך לשים תינוק במסגרת.

אני באמת לא מבינה למה את מגיבה ככה.

במעון יש לחץ מטורף של מטפלת אחת על 6 תינוקות (כלומר יש מצב לכיתות עם 20 תינוקות ו 4 מטפלות). יש גם כיתות עם 22 פעוטות ו 2-3 מטפלות. פשוט טירוף. תחושה שאת עובדת במפעל (רק הריח של הטיטולים והמחלות שמסתובבות שם...)

חוץ מזה שברוב המעונות המנהלות מתנהגות לא ממש יפה למטפלות ולכן המטפלת לא מרגישה כזה כיף בעבודה. יש לך תמיד מנהלת שמסתובבת לך בין הרגליים ונושפת בעורפך עם ביקורת מפה ועד הירח (אפשר לחשוב איזה שכר את מקבלת)

המטפלות במעון אולי לא מתעסקות בבישולים וכביסות אבל בד"כ הן גם לא מתייחסות מי יודע מה לילדים. יותר יושבות ומפטפטות ומסתכלות עליהם. דואגות שאף אחד לא נופל/ננשך/עיף/רעב/בוכה.

מנסיון ראיתי שבבית טיפלתי בילדים הרבה יותר טוב, עם הרבה יותר חום ואהבה מאשר במעון.

ברור שמה שאני אומרת זה לא מה שקורה בכל מעון אבל בהחלט מה שקורה בהרבה מעונות.

לא רוצה להלחיץ את הפותחת אבל אל תעשו ממעון משהו שהוא לא. 

אז מה אם המטפלות רואות אחת את השניה? זה הופך אותן לפחות ממורמרות? פחות נרגנות?

אז היא בטוח לא תרביץ לבן שלי כי רואים אותה. יופי. מה ימנע ממנה לצעוק עליו? זה שרואים אותה? (לא חושבת) מה יתן לה את הכוח להיות חמה וסבלנית ואוהבת? השכר מינימום? (לא חושבת)

מטפלת צריכה יחס מכבד מההנהלה ומההורים ושכר הולם. במעון בד"כ אין לא את זה ולא את זה.

אם כבר הפותחת הולכת על מעון הייתי ממליצה לה לברר מה טיב היחסים בין המטפלות (מקווה שיש שם אווירה טובה של אחווה ועזרה הדדית) ומה טיב היחסים בין המנהלת למטפלות.

מטפלת- היא סוגרת את הדלת אחרייך ואין לך, ולאף מבוגר אחר מלבדה מושג מה הולך שם.

מעון יש הרבה יותר כניסה ויציאה של הורים. יש כמה מטפלות שעובדות באותו החדר , יש מנהלת שעוברת בין הכיתות והילדים, הדלתות בדרך כלל לא אטומות לגמרי ואפשר לראות מה קורה מבחוץ. יש הרבה יותר פיקוח.

שימו לב כמה מקרי התעללות היו במעון, וכמה היו אצל מטפלת פרטית..

המלצה שלי-אם את לא מכירה באופן אישי מטפלת, עדיף מעון.

עוד דבר חשוב-

ילד מרגיש את אמא שלו. אם לך יהיו ייסורי מצפון התינוק ירגיש את זה ויפעל בהתאם. יהיה לו קשה להסתגל למסגרת החדשה והוא יצמד אלייך הרבה יותר. יבכה ויתפנק.

קיבלת החלטה? תיהי שלמה איתה. מיליוני תינוקות בעולם הולכים למטפלת או למעון ויוצאים בסדר גמור ואפילו יותר. ייסורי מצפון שלך הם אלה שיגרמו לילד בעיות רגשיות.

בהצלחה!

היית פעם במעון אחרי שההורים הולכים? מדהים כמה ההורים בודקים כל מה שלא חשוב ולא בודקים כל מה שחשוב.

זה כמו ההורים שכל הזמן מקטרים למנהלת על המטפלת או מגיעים בסוף יום לאסוף את הילד עמוסי תלונות.

הם פשוט לא מבינים כמה בדרך הזו הם פוגעים באיכות הטיפול שניתנת לילד שלהם.

המנהלת שמסתובבת במעון היא היא הבעיה והיא זו שגורמת לטיפול בילדים להיות כזה לא חם ולא אוהב.

היתרון היחיד בזה שיש שם הרבה אנשי צוות זה שלא יכולים להרביץ לילד שלך.

מצטערת, אבל לי יש עוד כמה דברים ברשימת הדרישות שלי חוץ מזה שיביאו לילד שלי לאכול ושלא ירביצו לו...

גם אני מ-א-ו-ד מסכימה עם הפסקה האחרונה שלך, אבל בעיני צריך לשלוח למעון בידיעה מה זה מעון. 

אני לא יודעת על איזה מעונות נפלת ,

אבל מנהלת של מעון אמורה לגרום למעון להצליח.

אמור להיות אכפת לה שהצוות טוב. קשוב לצרכים של כל תינוק. שהכל מנוהל כמו שצריך ושאין מצב כזה שגננת לא משתלטת על ילדים או שכמה תינוקות בוכים ביחד והגננת חסרת אונים.

זו מנהלת מעון טובה וזה הרציונאל של הקיום שלה. למה את כ"כ פוסלת אותה על הסף??

כמובן שיש לבדוק את טיב המעון. אני באופן אישי שולחת למעון פרטי. לאחר שבדקתי אותו בזמן שההורים נמצאים, ושלא.

הכי הכי חשוב לי , אם כל הכבוד, זה כן, שלא ירביצו לילד שלי. כמובן שחשוב לי חום ואהבה , התפתחות תקינה וכו'. ואת זה אבדוק כמובן במעון אבל הכי הכי חשוב זה כן, שלא ירביצו לו.

אנחנו מדברים פה על תינוק בן 8 חודשים, זו הייתה השאלה של הפותחת . בגין כזה תינוק או יונק, או אוכל תמ"ל ותוספת של פירות מרוסקים וכו'.

את זה הוא יקבל גם במעון וגם אצל מטפלת. לא מדובר בגין גדול שבו הילד מקבל אוכל מתועש וזה לא בשליטת ההורים.

תדמייני לעצמך מורה בכיתה שהמנהל נמצא בכל שיעור שלו, צופה בו, או לחילופין נכנס בהפתעה ובלי הודעה מראש לכל שיעור שרק מתחשק לו 6 פעמים ביום.

בנוסף על זה הוא מעביר ביקורת בצורה לא נעימה ולעיתים קרובות ביקורת פשוט מיותרת ("הכסא הזה לא מוצמד לשולחן" , "אל תשטפי את הרצפה ככה, תשטפי ככה" ועוד הערות מיותרות מהסוג הנ"ל)

כמו כל אדם גם מנהלת מעון יכולה לבחור להיות חכמה ויכולה לבחור שלא. להציק לעובדות חסרות השכלה, שמקבלות שכר מינימום עבור נקיון/החלפת טיטולים/שטיפת כלים/סידור חצרות, זה פשוט לכרות לעצמך בור. 

בחיי עבדתי ב 7 מעונות במקומות שונים בארץ (כולם של התמ"ת) וראיתי שיש מין יצר הרע למנהלות (שכמובן לא כולן משתמשות בו), להעיר, להציק, להעביר ביקורת ממש לא בונה...סתם כי היא יכולה. כי לה יש השכלה ולך אין, כי היא יכולה לפטר אותך ואת לא אותה.

גם לי חשוב של ירביצו לילד שלי, אבל חשוב לי עוד הרבה דברים. חשוב לי שלא יצעקו עליו, שלא יצחקו עליו ויזלזלו בו, שלא ישנאו אותו, שלא יזניחו אותו כי הוא רק "רוצה ידיים" ויש עוד מליון ילדים לטפל בהם חוץ ממנו.

מעון פרטי שונה מהותית בהתנהלות שלו ממעון תמת, כי התמת כופה את הכללים הנוקשים שלו על כל המעונות בארץ. במעון פרטי יש מקום להרבה יותר גמישות עם המטפלות וההורים. (וגם עם המשכורת של המטפלות)

כשחיפשתי מסגרת לבני בן השנה ותשע ביקשתי לשהות איתו יחד לזמן קצר במעון הקרוב לביתנו.

ראיתי לגמרי את מה שאת מתארת.

הורים חושבים שפעילויות העשרה שמקבלים במעון הן גולת הכותרת...

או שניים על רבים הטובים ומוציאה את דיבתם הרעה בציבור.

בתור מטפלת כבר שנים במעון. אני פוגשת גם מטפלות ומנהלות ממעונות שכנים באזורי ויכולה להגיד לך עליהם שיחסי הצוות בהם טובים. כן ניתן לראות שיש בהם תמיכה, סיוע חברות. המנהלת בהם אינה כמו שאת תיארת.

ריח הטיטולים - בבית מנסיון מספיק שהילד עשה בטיטול יציאה מסריחה מאוד וכל הבית עם הריח אם לא זורקים את הטיטול מיד. במעון יש יותר מילד אחד כך הריך קשה יותר. אך דואגים להוציא את הטיטלים בפח מחוץ לחדר. כך שבד"כ לא מריחים בחדרי הילדים למעט שהם בעצמם עושים בטיטל.

ההורים לא מתלוננים, ואם יש בעיה משתדליים לפתור אותה בצורה נעימה וטובה. אך לפעמים לצערינו יש את ההורים הבעיתיים שמתלוננים על כל דבר. 

גם הורים שמבקשים בקשות מיוחדות - מקבלים אותן ומשתפים איתן פעולה כמה שניתן - יש לנו הורים שרוצים קמח מלא בלחם, בעוגיות שמחלקים בימי שישי בקבלת שבת ובקרקרים ובסקביטים בסוף היום כשקמים. המעון לא יכול לספק מעצמו אך הם מביאים ודואגים לתת לו את מה שהם מביאים ולא מה שהם לא רוצים.

נותנים לילדים המון אהבה, חום, רגש, משחקים, חומר על החגים, יצירות וכו'.

כן לא אומר שהמטפלות משוחחות בינהן במהלך היום. זאת אחת הדרכים הטובות ליצירת הקשר הטוב ביניהן. הילדים ברובם אנים צריכים שישחקו איתם ממש למעט הקטנים ביותר שמשתדלים לשחק איתם כמה שניתן.   

ואם שאלת לגבי השכר שלהם לרוב זה אינו תלוי בהן ובמנהלות. הן מנסות לשפר אותו אך זה תלוי בגורמים אחרים. והן ניסו ומנסות לשפרו. ראו ערך המאמצים כעת של המעונות.

אז בבקשה אל תוציאי  דיבה רעה על מעונות. נכון היו בכמה מהם בעיות שאף אולי הגיעו למשטרה או היו לך חיכוכים עם המעון שלך. אך ברובם אין בכללי בעיות.   

זה מאוד נחמד לכתוב על מעון שהוא כן טוב. וגם אני ראיתי בישוב שלי מעונות מעולים (למרות ששוב, אי אפשר להשוות למשפחתונים הפרטיים).

את בתור מטפלת צריכה להסביר ממה כן להיזהר ומה כן לבדוק. זה שבמעון שלך הכל ורוד לא מחייב שכך גם במעון הקרוב לביתה. ואת בעצמך אומרת שיש כאלו שהגיעו למשטרה וכו'

האמת שלא היו לי יותר מדי חיכוכים עם המעון כי אלו היו השנים בהם למדתי מקצוע ולכן אני כבר לא שם.

מה שכן, אני יותר משמחה שעבדתי במקומות כאלו וראיתי אותם טוב טוב מבפנים ועכשיו אני יודעת בדיוק מה לבדוק כשאני מכניסה למסגרת.

ויכול מאוד להיות שעוד כמה שנים תהיה לי משרה מלאה וגם לי לא תהיה ברירה אלא להכניס למעון, אבל ברור שאני לא הולכת ככה על עיוור, ורושמת למעון הקרוב בלי לחשוב פעמיים. אני יודעת בדיוק מה חשוב לי לבדוק וברור לי שאם המעון (והיחס של המנהלת) לא יעמוד בקריטריונים שלי, אני לא רושמת לשם ויהי מה.

המטפלות של הילד שלי הן לא שפחות של אף אחד, ומגיע להן יחס הולם כמו כל עובד בשוק, גם אם אין להן תואר.

לא מעוניינת לרשום למעון בו העובדות מרגישות שהן נתונות תחת לחץ מתמיד ואווירה לא טובה. 

נזעקתי.

וכמו שאמרו קודם מבחינת בעיות שהגיעו למשטרה ולגורמים גבוהים יותר. אצל מטפלות פרטיות הדבר יותר שכיח. כמעט ולא היו אירועים במעונות רגילים של תמ"ת בשנים האחרונות. כן ציינתי שהיו אירועים כי אני לא חיה בתוך בועה ויודעת שהיו ומשום שצינו דברים כאלה אז אכן אמרתי שהיו כמה.

מה שהפריע לי כ"כ זה היה הטון שעלה מדבריך. 

ברור שצריך וכדאי לבדוק את המעון ולשמוע מאנשים שמכירים אותו.

ואם כבר ביקשת המלצות למה לבדוק אז נקודה למחשבה לכל אמהות - לגבי קבלת ילדים חולים.

האם ילדים חולים מתקבלים למעון/מטפלת בימי מחלתם או נשלחים להוריהם?

מנסיוני באזורי וביישוב שבו אני גרה. במעונות משתדלים מאוד לשלוח הביתה ילדים חולים. במיוחד ווירוסים שמדברים למינהם על מנת לא להדביק את כולם מתוך מודעות לכך שבמעונות אפשרות ההדבקה מהירה מאוד ולא מקבלים בחזרה בלי אישור רפואי. משתדלים מאוד להקפיד על הניקיון. 

ואילו המטפלת בישובינו מקלת את כל הילדים החולים אליה הביתה כך יכולים להיות בביתה ילד בן 3-4 חודשים בנוסף הבן הקטן שלה, הילדים הקבועים שאצלה ובנוסף הילדים החולים שנשלחים הביתה מהמעון. כדי עם מטפלות ומעונות פרטיים לברר  מה הם הכללים לגבי מחלות.

ואם ישמע שאני נגד מטפלות פרטיות אז שיהיה ברור שלא. אין לי בכלל בעיה איתן ברוך ה'. אמא שלי הייתה בבתינו מטפלת פרטית במשך כמה שנים עד שעברה לעבוד במעון.

מבחינה סטטיסטית ככל שיש יותר אנשים בחדר יש סיכוי יותר גבוה לחלות במחלות.

זה לא משנה אם מרחיקים ילד חולה או לא, לכל מחלה יש את ה"שלב הרדום" שלה ואף אחד בעולם (חוץ מהקב"ה) לא יכול לדעת שהילד מפתח משהו כי הוא נראה בריא לחלוטין ומרגיש בריא לחלוטין ולכן גם מגיע למעון.

לא יעזור לשלוח הביתה ילדים חולים. אם רוצים להיות פחות חולים, צריך יותר אוורור ופחות בני אדם בחדר.

ככל שיש יותר אנשים הסיכוי למחלות עולה. (ובכמות בנ"א שמכילה כיתה סטנדרטית במעון סטנדרטי, כדי לא להיות חולים צריך אוורור כמו בהרים...)

ובאמת מה שאמרת מוכיח את טענתי. במעון מקפידים פי אלף ממטפלת פרטית להרחיק ילדים חולים הביתה ומיד, ובכל זאת ילדים נדבקים שם במחלות בקצב מסחרר!!! מאידך אצל מטפלות פרטיות ממש מחפפים בנושא וילדים חולים שם הרבה פחות.

כשהבת שלי היתה במעון היו מקפידים מאוד להרחיק ילדים חולים, והנקיון שם היה ברמה מאוד גבוהה, ובכל זאת, מתוך 29 ילדים בכיתה, 17 נדבקו בשלשולים. הבת שלי (כמו הרבה אחרים) חלתה ל 3 שבועות!!! וכמובן שלא ביקרה במעון בכלל. במשך חודש שלם היו חסרים שם חצי מהילדים. כל פעם ילד אחר שהיה נדבק (וזה מאוד אופייני לכיתות גמולים במעון, בחודשי החורף)

שימי לב שגם כשילדים נכנסים לגן עיריה (לפתע פתאום) הם מתחילים להידבק בתולעים וכינים ברמה שלא היתה במעון, והסיבה היא לא רק הגיינה, אלא העובדה שיש בגן עיריה 35 ילדים וכ-ו-ל-ם מתפנים בשירותים (שלא כמו במעון שחצי עם טיטולים וחצי לא) ואי אפשר להקפיד ש 35 בני אדם לא יהיו עם תולעים/כינים בבת אחת.

וברור שאין מקום יותר מצוחצח ממעון. יש שם משטר נקיון של משרד התמ"ת שלא קיים בשום בית בישראל. ועובדה ששם חולים יותר מכל מקום אחר.

ככה שאני יודעת איך נראה מעון משני הצדדים של הסקאלה.

נכון, כשיש מנהלת מקסימה זה באמת מקרין על הצוות  ועושה חשק להגיע כל יום לעבודה. מנהלת מקסימה גם יודעת (בחוכמתה המרובה) איך לבלום הורים קוטרים, ולא לתת להם להוציא למטפלות את האוויר מהמפרשים.

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).