הוא איך לדאוג לך עצמך. את אחרי לידה, תקופה שלרוב הנשים היא רגישה ולא פשוטה. אני זוכרת על עצמי כשאני בשבועות שאחרי לידה - כל דבר קטן נראה לי בלתי פתיר. ולא סתם! כי באמת לא הייתי במצב לפתור. כי אחרי לידה הגוף והנפש פועלים על מצב אחר, מכוונים למטרות אחרות. זו תקופה והיא עוברת, והדברים בע"ה ייראו לך קלים ופשוטים יותר, אבל עד שהיא תעבור - כדאי להשקיע בקבלת עזרה. שלא תצטרכי להתמודד עם כל כך הרבה לבד. נסי לחשוב את מי את יכולה לגייס, מה אפשרויות התקציב שלכם, מה המשאבים שעומדים לרשותך כדי שיהיה לך יותר מקום פנוי ונינוח בנפש להקדיש לקטן-גדול שלך (וגם לקטן-קטן כמובן). אם יש עלייך יותר מיכולת הנשיאה הטבעית שלך, אין שום פלא שאת לא מצליחה להתמודד עם ההתנהגות שלו. את בת אדם, לא מלאך 

כמו שקונים משחק חדש לכבוד החג. זה מתוך הבנה שהילד גם חלק מהשמחה- ומה שמשמח אותו זה משחק חדש, מתנה. האח לא כ"כ משמח אותו- הוא לא מבין את המשמעות והוא לא בטוח מתחבר ליצור הקטן והתובעני הזה. אבל אם תהיה לו מתנה אז הוא גם יהיה שמח- ברמה הילדותית שלו.

כל תשומת הלב היתה אליו. פתאום עוד מישהו - הוא "מודאג"....

קודם כל, זמנים שמוקדשים לו לבד. בנחת וקרבה.

ולקבל ביחד את הקטן, שה"משחק" הזה יהיה גם בשבילו.. הוא כאילו שותף, בלי לגרוע ממקומו העצמאי, וגם מזכותו להיות תינוק גם כן.

תופעה מוכרת ורגילה. לא להיבהל מידי.

מסכימה עם מה שנאמר. טריק קטן שעוזר לנו:

לקנות (או אם יש בבית) בובה כזו שנראית דומה לתינוק ועגלה. 

ושזה יהיה התינוק "שלו". 

את מחליפה לתינוק - תזמיני אותו שהוא "יחליף" לבובה

את מרימה ומרגיעה- שגם הוא ירגיע.

את יוצאת לטיול בעגלה, שגם הוא ילך עם עגלה קטנה.

עוזר ליצור חיבור אליך, כי אתם ה"מטפלים", הגדולים, שמטפלים ביחד. 

(זה עבד ככ טוב עם אחד הילדים, שכשאני ישבתי להניק, גם הוא רק להביא את התינוק שלו...)

בס"ד

הגדול שלי היה בן שנה וחודש כשנולד הקטן,

כשנכנסתי הבייתה לראשונה עם התינוק על הידיים, 
"הגדול" בדיוק עמד בלול.

הוא הסתכל עליינו רגע, עשה פיף על היד ליד האף,

(כשמו שהוא היה עושה על הטיטול המלא שלו לאחר החלפה..)

ושכב עם ראש מופנה ממני הצידה....

מה שעשיתי- מאד חיזקתי את המקום שלו כ "גדול".

אם זה באוכל "הינה אתה גדול אתה כבר אוכל מרק טעים, כשאח שלך יהיה גדול כמוך,

הוא ילמד ממך"

או שהוא משחק בקוביות על השטיח, והקטן בעגלה- "תראה איך קטני מסתכל עליך!
הוא לומד ממך איך משחקים. כשיהיה יותר גדול תראה לו.."

או "אוי, תראה צריך להחליף לו טיטול. אתה יכול להביא לי טיטול בשביל קטני? תודה!
איזה ילד גדול!"

כשמחזיקה את הקטן בידיים הייתי כאילו מדובבת אותו "אני אוהבת את אחי הגדול"

ומלטפת את ראשו באמצעות היד של קטני.

כל מיני קטנות כאלו,

וב"ה זה ממש עזר. זה הגיע למצב שהוא לא היה מרשה שהקטן יבכה,

והיה קורה לי להגיע מהר  אם הקטן מתעורר...

פעם שטפתי כלי כשהקטן התעורר, הגדול רץ אליי :"טני בכה!! טני בכה!!" (עם צירה בכ', ובתרגום קטני בוכה...)

וכשראה שאני מתמהמהת (לקח לי כמה שניות לרחות ידיים מהסבון ולנגב-)

הוא משך לי בחצאית, ומסביר שוב ושוב בטון של "איך את לא מבינה??." "טני! אימא טני!!"

גם כשהם קצת גדלו והקטן היה זוחל והורס לגדול מגדלים מקוביות וכ',
הייתי אומרת "אוי ואבוי.. מה טני עשה... זה בגלל שהוא קטן, נכון?"

וה"גדול" היה מלטף את ראשו "קטני..."

נדמה לי שמה שהכי עוזר זה להזדהות עם הבכור שלך,

להבין שהוא לא עושה שום דבר מרוע או ממידות רעות,

אלא רק מפחד על מקומו, ואז לענות בהתאם לצורך-

שאת המקום שלו בבית אי אפשר לקחת ממנו...

הקושי היותר גדול בהתמודדות עם אח נוסף זה הסנוויץ,

כי אז הבכור מקבל חיזוק למקום שלו, הוא עוד יותר גדול,

והסנוויץ כבר לא הכי קטן אך גם מקום של הגדול כבר תפוס..

וגם כאן הפיתרון זה להקשיב, להזדהות, ולשדר שיש לו את המקום שלו

לא בגלל המספר הסידורי שלו בבית אלא כי פשוט אין לו תחליף.

וזה דבר שכדאי גם לשדר לבכור.

אין לך תחליף- לא בגלל משהו ספציפי, אלא כי ככה ה' ברא,

שיש רק יוסי" אחד לאימא. ואין אף אחד כזה בעולם...

(ואותו דבר על כל ילד אחר.)

בכל אופן המון מזל טוב ובהצלחה!!

ב"ה היום הם מספיק גדולים כדי לריב בלי שירגישו מי הקטן ומי הגדול,

אבל בסופו של דבר כן מורגשת בבית הערכה של האחים לבכור למרות ההפרש הקטן בניהם...

ב"ה 

עם שניהם יחד בבית.

אולי עדיף לא לחכות לספטמבר...לנסות לקחת עזרה של מישהי בשבילו לחודשיים שלושה הקרובים, מספיק אפילו לכמה שעות ביום - מה שיותר נוח לך - בוקר או אחה"צ. התקופה המורכבת הזו חולפת מהר. חבל להמשיך ככה, ובהמשך תוכלי לשקול מחדש אם יש צורך בכלל להכניס למסגרת בספטמבר.

תהיה לכל אחד מכם הפוגה מהשני ומהמצב המורכב, את תוכלי לנוח, לאגור כוחות ולהיות סבלנית יותר, והוא יזכה בפרק זמן שמוקדש רק לו/לגילו על ידי מישהי אחרת שכרגע יש לה סבלנות וכוחות יותר ממך.

בהצלחה.

את אומר שהצטרף ילד למשפחה, וכפי שקורה במשפחות רבות נוצרת איזה שהיא תחושת קנאה בן האחים. הגיוני ומקובל. אבל את אומרת שזה כבר הפך להיות לגמרי בלתי נסבל ושאת לא יכולה לסבול את הצרחות שלו ואת ההרבצות (את ההתנהגות בככלי) יש לי דרך התמודדות להציע לך, קודם כל נסביר למה הילד מתנהג ככה... הוא רוצה צומי!! פשוט כך. הוא נוקט בפעולות שיגרמו לסביבה לתת לו תשומת לב (בצורה שלילית אומנם) הוא רוצה ייחס כפי שהיה רגיל לקבל וכל השינוי הזה עם אח חדש מקשה עליו.. קודם כל צריך להתייחס אליו כאל ילד בוגר ואחראי למרות שהוא קטן, לדבר אליו (להשתדל בעדינות כי מה שהוא שומע משפיע על ההתנהגות שלו.)נניח אם הוא מרביץ להורה שמחזיק את  אחיו, לתת לו איזושהי הפרדה ולעמוד בה לדוגמא:"למה להרביץ מאמי? עכשיו אמא/אבא/כל אאחד אחר  עם התינוק עכשיו זה הזמן שלהם איתו ועוד מעט ניהיה איתך(ולעמוד בזה ואפילו להגיד לאחרים שהוא יראה שיש גם דגש עליו) ולהקפיד לתת זמן איכות איתו הכולל איזשהוא משחקעם הרבה הרבה אהבה חיבוקים וכו' חשוב להכניס לראש שהוא לא עושה את זה ממניע שלילי ולהתייחס בהתאם. ללמוד להעביר אותו לצד של התינוק כמו:"תביא לו בבקשה את הבקבוק מהעגלה" "תלטף אותו" וכמובן שהוא יהיה נוכח בתמונה בחלק מהסיטואציות "תביא לנו ספר ונקרא לך ולתינוק"כאלה.. יש עוד דרך ששמעתי בהרצאה שהביאו לנו לאולפנה.. והיא שכל פעם שהוא מתנהג לו יפה ךתת לו צומי בדאך טובה נניח הוא מרביץ? אז לחבק אותו.... נכון. זה נשמע מוזר וכאילו הוא ירביץ כדי לקבל חיבוק וכאלה אבל העובדות מוכיחות אחרת. גם טוב לשבת איתו ולדבר על המעשה שלו... לא מתוךךך שוםם!!! כעס! אלא ממ ש ממש בעדינות. הוא בוכה או צורח? לשים לב למה שהוא אומר להתייחס אליו אחרת הוא ימשיך... ואם הוא לא אומר אז שוב פעם לחבק ולדבר איתו... מקווה שזה יעבוד ממש בהצלחה!!! זה אתגר לא פשוט בכלל אבל אם באמת תאמינני בו שהוא לא עושה דברים מתוך רוע ותחבקי אותו מאהבה אמיתית אמיתית ולא בשעת כעס שיש האהבה איזשהו חלק פגום זה באמת יכול לעזור!!!! אז ממש בהצלחות נשמה

לנו היה את ההפרש הזה והיה מאד מאד לא קל.

היום, במרחק של כמה שנים טובות וילדים גדולים שהם גם אחים בקשר חברי הדוק אנחנו

יודעים שהיה שווה.

אז קחו נשימה ארוכה, הרבה סבלנות ותפילות ותזכו להרבה נחת בע"ה.

וחיבוק עד יעבור זעם (:

ילדתי לפני שלושה חודשים הגדול עכשיו בן שנתיים.

אני ממש משתפת את הגדול בטיפול של הקטנה- עוזר לי להחליף טיטול מקלחת וכו..

כל הזמן הסברתי לו שיש לנו אחות קטנה שאנחנו מאוד אוהבים ואנחנו מטפלים ,ומשחקים איתה ביחד. נדמה שהם לא מבינים הרבה אבל באמת הם מבינים הכל!

נותנת לו להחזיק לנשק בהשגחה

הילד הגדול בעצמו עשה חלוקה: אני- של הקטנה אבא-שלו.

ז"א כשאבא חזר הביתה אבא רק שלו!

ככה יש לו את המקום שלו ששם הוא נשאר התינוק

בעניי זאת חלוקה טובה שאחרי חודש וחצי בערך התאזנה..

בהצלחה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....