בית. אני חושב שהיא בן האדם הכי דומה לי שיש. שזה נעים מאוד לפעמים... ולפעמים לא.

לא נעים לומר, אבל אמא היא הבנק.
("אמא, נגמרה לי הכרטיסייה הבינעירונית," "אמא, אני צריכה למלא כרטיסייה פנימית," "אין אוכל בבית, אני חייבת לקנות אוכל ללימודים!," "אני חייבת דחוףףף עוד נעליים, גרביים, חצאית, חולצה, מסכת פנים, מסכת שיער, (תמשיכו לבד)" - "אז אמא, את יכולה להביא לי כסף? או עדיף - כרטיס אשראי?")
מביך משהו.