אני מרגישה שאני לא אחזיק מעמד.
אבל אני לא יכולה לעשות את זה. אסור לי
אוף
מאד קשה. ומאד כואב
אבל בסוף נצמח מזה.
ובסוף זה לטובה.
אבל ה', באמת אני שואלת, למה?
למה ככה?
למה בלי התרעה לפני?
למה כל כך מהר?
למה לא דאגת שדווקא בתקופה הזו יהיה יותר..?
למה?
באמת באמת למה?
אני לא יכולה. אני לא יכולה
באמת שקשה
רק תסביר לי.
תן לי סימן.
השאלות האלה מוחצות מבפנים. דוקרות
והמחשבות על איך זה עובר שם?
על איך השרידה אצלך?
אוי
טעטע
תשלח לי תשובות
בבקשה ממך הקב"ה,
רק שאדע מה איתך.

את רוצה לספר לי?
כי אני ממש רוצה לעזור.
וחוצמזה אני רוצה לחבק אותך חזק חזק.
והלוואי שהייתי יודעת מה בדיוק לומר עכשיו,
מה הכי מתאים.
אני אגיד רק שאת אהובה ממש. זה מתאים תמיד.

ואת מוזמנת לפרטי אם את רוצה




(פעם ביקשתי סימן מסויים מהשם. והוא נתן לי אותו. כל כך התרגשתי.)

שוב פעם הולכת לישון בוכה.
קשה

הייתי מכריחה את עצמי לבכות כל לילה. שכנעתי את עצמי שזה עוזר לי להירדם. (כשהייתי בת 6-7 בערך) אין לי מושג למה עשיתי את זה, אבל אולי הבכי יתיש אותך עד כדי כך שתרדמי מהר ולא תרגישי אותו יותר מידי.
ואופ
אני רוצה להיות איתך עכשיו.