הוא פשוט ונפלא ומרתק.
אחת השאלות שהוא עוסק בהם השבוע הוא עניין אורה של המנורה. מדוע הקב"ה צריך שנדליק לו אור (ונוסיף, את כל עבודתנו בכלל).
מובא שם מדרש שממשיל את העניין לאדם שמלווה אדם עיוור לביתו. כשהם מגיעים לביתו של העיוור האדם מבקש ממנו להדליק את האור. הוא לא עושה את זה כי הוא לא יכול לעשות זאת בעצמו אלא כדי לתת לעיוור את התחושה שהוא שותף, שהוא עושה.

וזה הזכיר לי דברים שראיתי בליקוטי מוהר"ן ט:
וְגַם יִשְׂרָאֵל מְפַרְנְסִים לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם בִּתְפִילָּתָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקב לְחֹק" 'וְחֹק לִשָּׁנָא דִמְזוֹנָא הוּא' 'וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִילָּה' וְזֶה פֵּרוּשׁ: "שָׁמְרוּ עֵדתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ" 'עֵדוּת' זֶה תְּפִילָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְהדוֹת לְשֵׁם ה'" גם אמרו חכמינו זכרונם לברכה 'אֵין עֵדוּת אֶלָּא בַּעֲמִידָה' וַעֲמִידָה זֶה תְּפִילָּה שֶׁאָנוּ מְעִידִין עַל אַחְדוּתוֹ.

הדברים משפיעים אחד על השני, יש פה מעגל של צורך ושל חסד שהוא בתוך עצמו, כי הרי כל העדה על אחדותו של הקב"ה נעשית גם היא מול בני האדם ובעולמם. ויש פה בעיקר המון חמלה על העיוורים.

הוא מדרש.

(בסופו של דבר זאת שאלה של יחס)