נמאס נמאס נמאס.
נמאס לי ליפול ולחשוב שהתגברתי כל פעם
מחדש ושוב ליפול ולהתייאש ולהתרסק
ולקום ושוב ושוב ושוב
ואסור אסור להתפרק ולהתייאש אסוררר
וכן, הגיוני שהיא צודקת ועשיתי את שטות חיי כשעזבתי
אבל לא הצלחתי עוד להישאר
והלוואי שלא נתערב שוב, אינלי כוח למחוייבות
נפלתייייי. איה צורחתת. הלוואי שיכולתי לגשת ולומר לה אתזה
כי היא רוצה לשמוע ולהקשיב אבל אני לא מעיזה
לספר לה על מזה, וכמה כואב שם למטה, ועל הייאוש כל פעם מחדש, וההצלחות הקטנות, והתחושה הקשה ועל הכל.
לפרוק לבכות לצרוח לומר. אבל לא. אני לא מסוגלת לא מעיזה ואולי מפחדץ עד כדי כך להיות חשופה. והיא הבטיחה לי שהיא לא תאמר להם סתם ככה, ואני סומכת עליה לגמרי.
ולמה אני לא ישנה, מפחדת לעזוב את הפלאפון, לשקוע שוב במחשבות ובמעשים. נפילות נפילות.
תרים ראשך ילד גדול עד שהיצר בכבודו גם הוא יפול
והוא לא נופל, בינתיים אני היחידה פה שנופלת
ונפרדנו בינתיים סופית. אלא אם נחליט לחזור לקשר רציני. ואני מתגעגעת. איתו לפחות היתה לי היכולת לפתוח חלק. אני אוהבת אותו כנראה. ואינלי מושג מה איתו. ילד אני מתגעגעת
נפילות נפילות. די זה כואב
זה שרוט בנפש, חרוט בה חזק. הלוואי שהיתה אפשרות לקחת טיפקס ופשוט למחוק ולנקות אתזה משם. הנפש ככ נכתמה כבר. זה פשוט נורא. היא צדקה. החופש מסוכן מהבחינות האלה.
איזה תמימה אני, זה ברור לי שלא יוצאים מזה ככ בקלות זה נשאר חרוט בפנים עמוק. רק שיצא כבר.
ומחר לעמוד מול החניכות. נו בהצלחה לעצמי.
וסיימתי תשנה הזאת עם ציונים והערות מעולים, ועדיין בתוך מסגרץ. וזה הישג מטורף
וגם כל הכבוד לריטלין. ישלו חלק גדול בעניין
ודיייייי נשברר
מי שישלו מה לצעוק ורוצה לצעוק אבל לא יכול לצעוק-
זוהי הצעקה הגדולה ביותר (רבי מנחם מנדל מקוצק)
ואני רוצה לישון וחייבת לישון וגמורה. ואחרי שעות חירפון עם נסיך שמאושפז.
אבל דייי. אני מתייאשת. ואסור להתייאש
זאת מלחמה ואני יודעת שזאת מלחמה קשה וארוכה ומתישה וחייבים להתגבר כבר ולנצחחח
סופריקה?!
נמאס לי ליפול ולחשוב שהתגברתי כל פעם
מחדש ושוב ליפול ולהתייאש ולהתרסק
ולקום ושוב ושוב ושוב
ואסור אסור להתפרק ולהתייאש אסוררר
וכן, הגיוני שהיא צודקת ועשיתי את שטות חיי כשעזבתי
אבל לא הצלחתי עוד להישאר
והלוואי שלא נתערב שוב, אינלי כוח למחוייבות
נפלתייייי. איה צורחתת. הלוואי שיכולתי לגשת ולומר לה אתזה
כי היא רוצה לשמוע ולהקשיב אבל אני לא מעיזה
לספר לה על מזה, וכמה כואב שם למטה, ועל הייאוש כל פעם מחדש, וההצלחות הקטנות, והתחושה הקשה ועל הכל.
לפרוק לבכות לצרוח לומר. אבל לא. אני לא מסוגלת לא מעיזה ואולי מפחדץ עד כדי כך להיות חשופה. והיא הבטיחה לי שהיא לא תאמר להם סתם ככה, ואני סומכת עליה לגמרי.
ולמה אני לא ישנה, מפחדת לעזוב את הפלאפון, לשקוע שוב במחשבות ובמעשים. נפילות נפילות.
תרים ראשך ילד גדול עד שהיצר בכבודו גם הוא יפול
והוא לא נופל, בינתיים אני היחידה פה שנופלת
ונפרדנו בינתיים סופית. אלא אם נחליט לחזור לקשר רציני. ואני מתגעגעת. איתו לפחות היתה לי היכולת לפתוח חלק. אני אוהבת אותו כנראה. ואינלי מושג מה איתו. ילד אני מתגעגעת
נפילות נפילות. די זה כואב
זה שרוט בנפש, חרוט בה חזק. הלוואי שהיתה אפשרות לקחת טיפקס ופשוט למחוק ולנקות אתזה משם. הנפש ככ נכתמה כבר. זה פשוט נורא. היא צדקה. החופש מסוכן מהבחינות האלה.
איזה תמימה אני, זה ברור לי שלא יוצאים מזה ככ בקלות זה נשאר חרוט בפנים עמוק. רק שיצא כבר.
ומחר לעמוד מול החניכות. נו בהצלחה לעצמי.
וסיימתי תשנה הזאת עם ציונים והערות מעולים, ועדיין בתוך מסגרץ. וזה הישג מטורף
וגם כל הכבוד לריטלין. ישלו חלק גדול בעניין
ודיייייי נשברר
מי שישלו מה לצעוק ורוצה לצעוק אבל לא יכול לצעוק-
זוהי הצעקה הגדולה ביותר (רבי מנחם מנדל מקוצק)
ואני רוצה לישון וחייבת לישון וגמורה. ואחרי שעות חירפון עם נסיך שמאושפז.
אבל דייי. אני מתייאשת. ואסור להתייאש
זאת מלחמה ואני יודעת שזאת מלחמה קשה וארוכה ומתישה וחייבים להתגבר כבר ולנצחחח
סופריקה?!
מרכיבה על סוסים באופן קבוע
)