בימים עברו היו בקהילות מסויימות מקוואות צרים ועכורים וגם לא היו מוארים היטב ואז במקרים כאלו היה איזה היגיון , שמישהי תעזור לטובלת לוודא שכל השיער שלה במיים או שלא נוגע בה שום חפץ זר שיכול להוות חציצה.

היום מדובר במקוואות רחבים , צלולים ומוארים ואין כל צורך בעזרה כזו וניתן לחזור אל ההלכה האמיתית כפי שמתוארת בשולחן ערוך.

לכן, טוב מאוד נהגה הרבנות הראשית שביטלה את מעמד הבלנית , שברוב המקרים הוא מנהג של סרק.

ההלכה נכתבה בהתאם למציאות שהייתה אז, ומה לעשות, אז לא היו מקוואות רחבים עם ריצוף שיש וג'קוזי. אלה היו בורות קטנים וצרים ומלוכלכים. היום הבורות גדולים, ואין שום בעיה.

אז רבנים כבר קבעו ואמרו שאין שום חובה לבלנית לבדוק את הגוף של הטובלת, וטוב שכעת הם אומרים שאין צורך בנוכחות בלנית. זה מרחיק הרבה נשים מהמקווה וגורם להן לקיים מצווה חשובה בחוסר נוחות ובחששות.

אם זה כל כך חשוב, אישה יכולה לבוא עם חברה, או לטבול עם שמלה, זו לא בעיה. או, לטבול 50 פעמים. הסיכוי שכל הגוף לא יכנס ב50 טבילות הוא אפסי. אפשר גם לטבול עם רשת רופפת כזו על השיער. יש מספיק פתרונות. לא מבין למה הבלניות חייבות להחמיר יותר מהשולחן הערוך ומהרבנים. במקוואות פרטיים, עד איכשהו הגיוני. אבל במקוואות במימון ציבורי, זה ממש נוראי לחדור לפרטיות של טובלת שלא רוצה שיחדרו לה לפרטיות. זכותה של כל אישה לטבול בפרטיות.
 

גם של גבר הייתי אומר, אבל זו כבר בעיה אחרת.

ברגע שהאמתלה לא רלוונטית , אין בעיה להתעלם מהתקנה , אפילו לא צריך להיות רב בשביל.

זה עניין טכני.

היום רוב הנשים מסופרות קצר עד בינוני ולכן האמתלה בטלה ומבוטלת.

לגבי אותו מיעוט זעיר של בעלות שיער ארוך באופן חריג , מבנה המקוואות המודרנים מאפשר להן לטבול ללא כל חחש וללא כל צורך בלנית.

הדיון הסתיים.

ואתה אין לך שום טיעון חוץ מהתעקשות טיפשית על עניין שאף פוסק רציני לא יעלה.

הממלכתי, לא התורני 

להפך.

הפרקליטות הודיעה שעמדת הרבנות הייתה ונותרה שההלכה שיש חובה כזו, אבל היא תמנע מלאכוף אותה על נשים שלא מעוניינות.

ובנושא הכללי של ביטול תקנות, ראה רמב"ם ממרים פ"ב הלכה ב ואילך.

ולגבי סמכות הרבנות הראשית ראה עמוד הימיני סימן ו -- http://www.eretzhemdah.org/Data/UploadedFiles/FtpUserFiles/ravIsraeli/books/amudHayemini.pdf

ולעומת זאת-

http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/harabanut1-2.htm

לא בכדי זה פורום לביינישים

היא דווקא הבינה נהדר.

כשאין טעם להמשיך הלכה או מנהג או תקנה - מבטלים אותה. איסור גילוי משקה, מכיר? אז היום זה לא תקף. כאילו, אולי אצל כל מיני מקובלים שיודעים כל מיני דברים לפי הסוד, לא אצל האנשים כערכם וכערכנו.

התקנה של הבלנית באה בכדי שהיא תוודא שהטובלת טבלה את כל גופה. נכון? יופי, אנחנו מסכימים. היום, נוצרה בעיה גדולה. מה הבעיה? שנשים מרגישות מאד לא בנוח עם הדבר הזה. לכן, יש היתר לטבול עם רשת רופפת, והאישה יכולה לטבול מספר רב של פעמים כך שאין ספק שהטבילה עלתה לה. זה מבטל במאה אחוזים את הצורך בבלנית שתעמוד מאחורי גבה.

מעבר לכך, כמו שנאמר, המקוואות היום הם רחבים וגובה המים הוא כ120 סנטימטרים פחות או יותר, אצל מרבית הנשים, המים במקווה מגיעים עד לחזה עצמות הבריח. לכן, אין בעיה לטבול את כל הגוף ממש בצורה עמוקה מספיק. אני מכיר אנשים שטובלים בצורה כזו שכל גופם בתוך המים והם מחזיקים את עצמם בצורת עובר, כשהרגליים שלהם לא נוגעות בקרקעית. זה אגב סוד כוונת המקווה לפי המגיד מקוזניץ', להיות כעובר בירך אמו בתוך המים. כך ראיתי אנשים טובלים. כך שאין ספק שאין שום בעיה לאישה, גם עם שיער ארוך מן הממוצע, לטבול את כל גופה ושערה.

בקיצר, כשאין טעם, לא ממשיכים תקנות סתם כי 'תקנה זו תקנה'. זה מפריע, זה פוגע, זה יוצר סתם סכסוכים ומריבות.

את הסברות אני מבין היטב.

השאלה היתה מה הסמכות של הרבנות לבטל תקנות.

מי היא בכלל?

מי בחר אותה?

מנין מקור כוחה?

תקנה שבטל טעמה זה תקנה שתוקנה במציאות של פעם, והיום הטעם שלה לגמרי לא שייך.

לא תקנה שיש היום יותר קושי בקיומה מאשר בעבר. [ראה פסחים נ ב - אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן].

זה גם לא תקנה שהטעם בגללה היא תוקנה שייך, אבל קצת פחות מבעבר.

וגם הנושא של תקנה שבאמת בטל טעמה הוא דיון הלכתי לא פשוט.

אבל כאן, הדברים שאתה כותב הם לא שינוי ביחס לטעם התקנה.

גובה המקוואות הוא לא מציאות חדשה, הוא מבוסס על הלכה בשו"ע.

גם האפשרות לטבול עם רשת רופפת הוא לא מציאות חדשה, ובוודאי שהאפשרות לטבול כמה פעמים היא לא מציאות חדשה. [מה גם, שגם אם אישה תטבול 1000 פעם, ובכל פעם שערה אחת תשאר מחוץ למים, היא תשאר טמאה מדאורייתא].

גם אם יש אופני טבילה שבהן החשש הזה לא קיים, זה לא מבטל את החשש שבלעדי התקנה הזו בחלק מהמקרים יכשלו באיסורי כרת. מה גם, שנראה לי שטבילה בתנוחה עוברית בעייתית מסיבות הלכתיות אחרות.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!