בכוחות אדירים אני

שוב צומחת

מבין ההריסות

מתנערת,

לוקחת אותי בידיים.

בוראת לי עולם,

לב חדש.

מתחת להריסות

מחכה לי תהום.

עוד מעט אפול

ואצנח אליה.

לא עכשיו.

לא עכשיו.

בין בדלי סיגריות פזורים

אני מחפשת מכנה משותף.

אף שההגיון אבד מזמן

התקווה עודנה איתי;

אולי אמצא אותו

בין ההריסות.

הרוח שוב נושאת את מחשבותי

אל זיכרונות עבר,

אלי שפת מדבר.

הבית.

היה לי בית משלי

הוא איננו.

רק בתמונות ישנות

שלקחה הרוח,

שצילמו שמים שטופי עננים

צרובי פנים.

אני עודני

זוכרת.

בכניסה לגן עדן

אני שוב פוגשת את

להט החרב,

אבל רק אני

מתהפכת

על עץ הדעת

טוב ורע.

"מי שכאב אבל הבין שהכאב אילם

הוא לא יניח שנשכח את ההולכים"

/

הבן נא;

אין לי מילים בפי.

הכאב הוא אילם.

רק הפרחים

עוד לוחשים:

לא נשכחך.

בילקוט הרועים

נותרו לי

חמשת חלוקי הנחל.

כף הקלע

אבדה,

וגם המטרה.

בקבוק זכוכית

ניבט אלי

בריקנותו,

ועשן הנרגילה

תוקף את נשימתי.

נשבעתי

לא לברוח.

לא מצאתי כוחות.

סליחה.

סליחה.

שוב

המיתרים רוטטים בין אצבעותי

וליבי הומה.

האובדן נשפך מתוכי

אל האצבעות,

אל הצלילים,

אל העבר.

יום אחד אולי

אצליח להביט לאחור

מבלי להפוך

נציב מלח.

בינתיים

אני עוצמת עיניים.

יש לי נחש מחמד

הוא מתפתל בתוכי

מקיף אותי באחיזת חנק

מכיש---

הבדידות חונקת אותי.

מגיע לי, פעם הייתי אני

חונקת אותה.

היא אוחזת בליבי

באצבעות קרות,

כמהה למגע,

למבט עיניים.

---באצבעות ברזל אני

סוחטת מתוכי

את הארס.

מתחתיו אני

מגלה

אהבה.

על קלף חדש - ישן

אני

כותבת את ימי.

אותיות,

טיפות מאגם הדיו

נמרחות

על הגויל,

נמשכות במירוץ אינסופי

מחוללות,

מרקדות בקבוצות.

מילים

רצות אל קו הסיום,

לוחשות את הזמן,

פותחות צוהר

אלי.

שורות

ממלאות את הנייר

מתכווצות,

מבקשות להיעלם,

לקחת אלי קבר

את כל ימי.

על קלף ישן - חדש 

אני

חיה.

אולי לא.

בכלל

מה אני יודעת?

נראלי שזה ישן, כי אני כבר לא מרגישה ככה.

אבל אז מה.

בכלל זה מעניין

לנתח שירים של עצמך

אם אפשר לקרוא להם שירים.

זה כאילו, אוי, באמת אני ככה?!

לא נורא

בכלל לא

וצריך להשלים עם זה.

"יום אחד אולי

אצליח להביט לאחור

מבלי להפוך

נציב מלח."