שלום וברכה.

תראי. כל מתנדב נחשף בזמנים מסוימים למראות קשים. וכל אחד לוקח את זה אחרת. אבל למרות שמתנדבים הם בני אדם, בדרך כלל הם לוקחים את זה בצורה קלה יותר, מכמה סיבות. קודם כל, הם כבר התחסנו. הם כבר טיפלו באלפי אנשים שחלק נכבד מהם מן הסתם כבר עבר לעולם הבא, והם מתייחסים באופן שונה למטופלים, כי הם כבר התרגלו. מטופל הוא מטופל, לא חבר או שכן וכו'. יש בזה כמובן גם קצת שריטה, אבל זה מובנה ברמה מסוימת בעבודות כאלה. דבר שני, מתנדב נכנס למודה של עבודה. כשאת רואה ילד קטן מת, הוא רואה בן שבע עם פגיעה רב מערכתית אחרי קינמטיקה קשה, מנסה להבין האם אפשר עוד לתת לו טיפול, ובחזור הוא ידון עם הצוות באמבולנס האם הילד היה חגור או לא על פי הפגיעה.

זה לא אומר שאין לנו רגשות. ובהחלט יש דברים שנוגעים בנו, לפעמים חזק. אז אחרי המקרה יושבים ומדברים על זה. פורקים. מספרים על המקרה באותו יום לכל מי שרק מוכן לשמוע. ובדרך כלל זה מספיק. כשזה מגיע למצב כמו שאת מתארת, וזה גם קורה, זה דורש טיפול מקצועי. זאת לא בושה, זה טוב וטבעי שמראות כאלה מזעזעים אותנו. טיפול טוב יכול לחולל פלאים. שיהיה בהצלחה רבה בהתמודדות!  

הוא שותף מאד לחרדות שלי. למרות שקשה לו להבין איך עוד לא השתחררתי מזה.

הוא רגיל למראות האלו. פעמיים בשבוע באמבולנס או בנט"ן, ובשאר הזמן מתנדב בהצלה.

ראה הרבה מראות קשים ולא פעם ולא פעמיים מתו לו בידיים.

אבל כמו שהמגיב הראשון אמר, הוא עולה חזרה לאמבולנס ודן עם החברים על מה היה ואיך.

אז קצת קשה לו להבין אותי. למרות שהוא לגמרי תומך בי.

כמובן, גם אמר שאני צריכה לטפל.

אבל הטיפולים כ"כ יקרים.

לכן חשבתי לשאול פה איך אתם יוצאים מזה.

נסי לשתף אחרים במה שעברת.

חברות או מכרות שאת יודעת שייתנו לך גב ויבינו את מצבך.

לגבי בעלך- הוא מגיע ממקום אחר.

הוא יודע לאן הוא הולך בכל קריאה. 

כל המראות והטראומות הוא עובר מתוך בחירה. חופשית.

אז אין מקום להשוות.

לגבי הטיפול- ממליצה לך בחום ללכת. לפחות טיפול אחד.

תבדקי אם יש לך אפשרות ללכת לטיפול דרך האירגון בו בעלך עובד/מתנדב.

בכל מקרה- טיפול אחד לכל הפחות הוא המינימום. זה לא בגדר מותרות- זה חובה.

בשבילך ובשביל המשפחה שלך.

ניסיתם פעם לשתף את החברה בדברים כאלו?

אני ניסיתי.

כלל לחיים- הם לא רוצים לשמוע כאלו דברים.

הם אומרים אוי! ו- נורא! וממשיכים הלאה.

אף אחד לא רוצה לשמוע מה ראית ואיך נראה ילד קטן שחטף פגיעת ראש קשה.

אנשים לא אוהבים לשמוע על מוות. ובצדק.

ככה שלשתף חברה שלא נמצאת בתוך זה- זה לא מעשי. ואני כוללת פה גם אחיות, גיסות, שכנות, חברות טובות וכו'.

לשתף את מי שכן נמצא בתוך זה- גם לא מעשי. כי הם חווים את זה כל הזמן ולא מבינים מה נסגר איתך ולמה את לא ממשיכה הלאה כמוהם. דיברתי גם עם חברים של בעלי. הם פשוט לא מבינים מאיפה זה בא לי. הם אומרים נו, תמשיכי הלאה. תתקדמי. אסור להתעכב על כאלו דברים.

הגדיל לעשות אחד מהמתנדבים שאמר לי- גם אחרי שרותים מורידים את המים וממשיכים הלאה...

זה בסדר ולגיטימי לגמרי.

זו תגובה אמיתי וכנה למצב מאוד לא פשוט שהיית בו.

מי ש"לא בסדר" זה אנחנו שיכולים לראות דברים כאלו ולהמשיך לישון טוב.

את צריכה עזרה. את צריכה מישהו שיעזור לך להתמודד ולשחרר.

לנו כמתנדבים יש את הכלים שלנו, אחד מהם הוא הידע שלנו ותחושת

הביטחון והעשיה.

טיפול יכול לעשות לך מאוד טוב.

בתור מי שעבר טראומה איומה בעצמו, חשוב מאוד ללכת לטיפול. 

שתי שיטות מקובלות: בדרך כלל טיפול בחשיפה חוזרת ומבוקרת כשאת במרחב בטוח. ו EMDR -  שכנראה הכי יעילה, אבל די חדשה בארץ, תקראי עליה באינטרנט. לפעמים כדאי במקביל גם טיפול תרופתי שעליו ימליץ פסיכיאטר. לפחות כדי שתוכלי לישון רגועה. בדרך כלל אם זה לטווח קצר נותנים קלונקס שהוא מרגיע ומאוד עוזר לישון, אבל אפשר להתמכר אליו די מהר. אם זה לטווח ארוך יותר נותנים תרופות אחרות. 

הסיפור על כך שוב ושוב, כשהוא נעשה בתנאים של חום, בטחון, קבלה, גם הוא עוזר לעבד את הטראומה. אבל לעיתים זה לא מספיק. כדאי ללכת לאיש מקצוע שזה התחום המרכזי שלו. 

גורם הזמן חשוב. כלל שהטראומה חוזרת להתנגן שוב ושוב אצלך, עשוי להיות יותר קשה להשתחרר ממנה. יש ניצולי שואה שעדיין נמצאים בה, הלומי קרב מיום כיפור ועוד. 

לכן, עשי לעצמך, לבעלך, למשפחתך, טובה ופני למומחים. 

מפני שהזכרון הקשה נחקק בגוף, באזור קדם מילולי. 

לטיפול בטראומה שעשו לנו בלימודים.

אנסה לחפש אולי כתוב לי.

גם לאיחוד הצלה וגם למד"א.

אני יודע פשוט שבאיחוד הצלה מצוי יותר קורסים נפרדים.

ולפי מה שידוע לי מד"א מכבדים את הקורס של איחוד הצלה.

(ואם אתה מתכוון להתנדב, אז התשלום סמלי..)

כי נוער לא מתעסקים בזה..
מקסייימום מלמדים בדיקת סוכר שזה עם מחט לא ניראית