ומכאיב
ואני לא יכולה להפסיק
ולא שיקרתי הרבה זמן
כמעט שעתיים.
זה נשמע מעניין.
מחר אבל זה תמיד אי וודאות.
בכללי העתיד רצוף בחוסר ידיעה. בגלל זה הוא כ"כ מפחיד.
ואני מניחה שזה טוב, באיזשהו מקום...
כאילו טוב לי ליום-יומיים ואח"כ מין ריקנות נוראית.
וזה מתסכל מאוד.
ואני לא מצליחה לשבור את מעגל הקסמים הזה.
ואני פוחדת לאכזב אנשים אחרים. בדברים שקשורים אלי.
ואני מנסה ליזום ולא מאפשרים לי, וזה מתסכל ומעצבן.
קול דממה![]()
מעריכה. באמת
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)