אני עייפה ויש מחר טיול דבילי.
וגם בעצם תרגילי כתיבה זו תפארת, לימון ואופנוע.
יש לי בית חדש.
כלומר, בית גיבוי.
הוא מיניאטורי כמו בית בובות, והמצעים המשובצים ואלפי הספרים וכל הכלים החדשים שטבלנו בים. יואו.
הרגע הזה בו החלקתי את המגבת על הכתף בתנועה מיומנת, היה ריח מהביל וטוב מהסיר והתנור, והכלים היו שטופים והשיש נוצץ. זה היה רגע שלא דומה לשום רגע אחר.
חלילית אלטאחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
