לפעמים כבר נמאס לי לומר יהיה טוב
יהיה טוב.
דייי.
יהיה רע רע
היא לא רוצה לענות לי וזה מתסכל
ואני מרגישה אבודה נורא נורא
וכל מי שמנסה לעזור לי אני דוחה אותו כי אני מרגישה שחופרים לי
אוף
לפעמים כבר נמאס לי לומר יהיה טוב
יהיה טוב.
דייי.
יהיה רע רע
היא לא רוצה לענות לי וזה מתסכל
ואני מרגישה אבודה נורא נורא
וכל מי שמנסה לעזור לי אני דוחה אותו כי אני מרגישה שחופרים לי
אוף

אבל באמת אני לא יודעת בפנים שיהיה טוב.
ונמאס לי לעבוד עלזה.
אם האמונה הזאת נמצאת בתוכי, היא אבדה ממזמן, או שהיא מתחבאת ממש טוב.
אני בכל אופן, לא יודעת איפה היא
אוף זה מבלבל
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)