חתיכת טרמפיאדה מצויידת
כזה שאפשר לחבר יואסבי ולהטעין, נילונית עם דף מנויילן וטושים לכתוב עליו
בנים זה עם מצחיק. במיוחד שהם מנסים להרגיש גברים... תשבי אני אתפוס במקומך בטח את עומדת כאן בחום כבר הרבה זמן.. פחח לא אכפת לי שתשרף במקומי בשמש אבל הרגע הגעתי. אתה רוצה להביא לי גם מים?
וזה מביך להידחף עם שתי בנים במושבים מאחורה. וצריך עוד לעשות מרווח
ובסיבוביםלהיזהר לא ליפול עליהם. 
מתוסבך
צריך פשוט לא לעלות לטרמפ כזה
אבל קורה שאני טרמפיסט ואז עולות בנות לידי...
מה אחותך אמרה?
טוב אני די מבינה אותה.. להיכנס לצוות של שתי בנות..כבשה
מעיין נובע*אחרונהואולי סופסוף המתנחלים יפסיקו לעלות על טרמפים.
כשהגעתי לשם בשעות היום ראיתי את הלבן למעלה והדבר הראשון שעלה לי לראש זה שזה בטח מסך מקרן [מסתבר שזה תאורה 
]
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
