זה הורס אותי.
בכוונה עשיתי את זה.
קיבינימט איתם

זה מזעזע.
אוף.
וחיבוק.

סליחה הלל...
סליחה שלא מתאים לי. לא היום.
הילדים מסיימים שנה, החברה הכי טובה שלי מתחתנת.
לא מתאים היום לבכות עלייך..
וזה לא רק אני, זה כל הפייסבוק שלי , הוא שקט מידי לטעמי.
אולי בגלל איפה שאת גרה.
אולי כי כבר התרגלנו.
אולי כי לא נלחמת בו בגבורה -כי רק ישנת
אולי כי יש רק הרוגה אחת-את.

סליחה הלל התזמון שלך לא טוב.
פעם היינו מתרגשים יותר עוצרים את החיים, בוכים או לפחות כותבים משו..
היום לא הצלחתי לעצור ולהסתכל על התמונה שלך כי אני מאושרת ואת כבר לא תהיי מאושרת לעולם.

סליחה הלל, אנחנו לא ראויים לך, לא הצלחנו לשמור על ילדה בת 13 בחופש הגדול שנשארה לישון קצת אחרי כולם.
את לא שתית,ברחת, ניסית , בדקת, מרדת, חיית על הקצה.
את ישנת. . וכנראה שלעולם לא תמרדי יותר
אנחנו ננסה לשמור על המורדים.. ישנים זה קצת גדול עלינו.

סליחה הלל...
סליחה על כל החלומות התכנונים
סליחה על העתיד שלא הספקת
המקצוע שלא תלמדי
הבחור שלא תתאהבי בו
הילדים שלא תגדלי
והחור הענקי שהשארת מאחור

נוחי על משכבך בשלום, לפחות עכשיו תוכלי לנוח בשקט.

בחלומה היתה לה להלל השמלה הכי יפה שראתה אי פעם ולרגליה נעלי בלט.
היא צחקה מתוך חלום . איך אהבת המחול מתערבבת לה אל תוך הלילה.
החברות שלה התאספו אט אט אל הדשא ולכל אחת מהן בגד של שבת.
'החופש הגדול מתחיל מחר' היא חייכה לעומתן 'לכן קראתי לכן. בואו נתכנן אותו שיהיה לנו הכי כייפי בעולם'
חילקה דפים וכלי כתיבה. איך היא חושבת על הכל כשהיא חולמת.
החברות בוהות באוויר בזמן שהדף שלה מתמלא בקצב מסחרר.
טוב זה לא פלא. כל כך הרבה דברים שמחים היא מתכננת לעשות בחודשיים האלה. כמה חיכתה להם :

היא רוצה דבר ראשון לישון עד מאוחר ואז ללמוד לאפות כמה עוגות של אמא , לצאת לטייל בצפון ואולי יום יומיים של שביל ישראל, לקרוא את כל הספרים שתיכננה לקרוא משך השנה ולא הספיקה, להתנדב קצת במקום ההוא עם הילדים המיוחדים , לאכול הרבה שוקולד עם מרציפן, ללכת לים ולבנות שם ארמונות של חול .

אאוץץץץ' העט כנראה ננעץ לה בטעות בחזה בזמן שכתבה בהתלהבות שכזו.

היא שוב צחקה לעצמה כי ככה היא עושה תמיד כשכואב לה .
אבל הפעם זה ממש ממש כאב לה .
כל הגוף שלה רעד מהכאב הזה שהיא לא מכירה כמוהו.

נוזל אדום ניגר על השמלה הלבנה מהחלום וזה קצת חבל כי לאמא גם ככה יש לא מעט כביסות לעשות .

החלון של החדר שלה נפתח לרווחה ואור אין סוף סינוור לה את העיניים .
ולחשוב שהיא רצתה לישון עד מאוחר...

'אחותינו את היי לאלפי רבבה' היא שמעה פתאום שירה דקה של מלאכים .
לדמעות שלהם היה טעם של מרציפן .

"תני לנו את רשימת המשאלות" הם לחשו לה וליטפו בעדינות את ראשה המדמם.
"אל תדאגי הלל! נלמד אותך לאפות עוגות של גן עדן, ניקח אותך להשתכשך בים הרחמים, ניתן לך לקרוא את כל ספרי החיים, גם אצלינו יש מלאכים מיוחדים שתמיד אפשר להתנדב איתם, נטייל איתך בשביל ישראל והעולם כולו"

בצעדים של מחול הם דילגו איתה עד כסא הכבוד.
השמלה המדממת שלה שוב צחורה היתה. כאילו דבר לא קרה.

סליחה, זה עצוב לי הרבה יותר מדי.
בזמן האחרון המון פיגועים ואף אחש מהם לא כאב לי כל כך כמו זה, אני לא יודעת למה.
אוף

היא ילדה.
הכל נחתך לה באמצע, אנחנו בנות גילה פחות או יותר, אנחנו יכולות יותר להבין וזה נוגע בנו יותר.
הגיוני שזה יותר יכאב

אשכרה.

קפוץ לי