הוא כזה נחמד ומתחשב,
שהוא חייב לחזור לגרון שלי כל הזמן.
תלך כבר
יש לי סיכויהוא כזה נחמד ומתחשב,
שהוא חייב לחזור לגרון שלי כל הזמן.
תלך כבר
אפעם לא הייתי צרודה.
באלי דווקא
אבל לוידעת, תמיד בחודש אירגון ניסיתי וגם במחנות
אין הקול שלי לא רוצה ללכת ממני
יש לי סיכויבמחנה, בשבת.
או ביום ראשון ככה
יום אחר?
מחר? בעצם לא. ישלי חזרות
נמצא כבר יום![]()
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)