אתמול הייתי בלוויה של ילדה בת 13.5
שנרצחה במיטתה בשנתה
היום אני בהפנינג ענק בעוז וגאו"ן במלאת שנתיים
ליסוד המקום.
ופתאום זה הכה בי
המעבר התמידי הזה בין עצב לשמחה
בין שבירה לתקומה
איך מתוך ההריסות, מתוך הכאב
אנחנו קמים בכוחות מחודשים
בונים, נבנים וממשיכים
כמו יום הזיכרון ויום העצמאות
שצמודים זה לזה
כבר למעלה מ3500 שנה
העצב והשמחה מתערבלים
זה סביב זה
בעירבוביה
שאין לה התחלה
ואין לה סוף
זה יעודנו
זוהי תכלתינו
עד לביאת משיח צדקינו
והגאולה השלימה
במהרה בימינו
אמן.




"מתוך העבר
נגיע לעתיד
מתוך כאב
תצא שמחה האמיתית
מתוך הדמעות
יפתחו השמים"