מאתמול רק אכזבות.
אוח
אני צכה להיעלם
לכמה זמן.
עדיין תשימו לב?
מאתמול רק אכזבות.
אוח
אני צכה להיעלם
לכמה זמן.
עדיין תשימו לב?
די.
אני רוצה לצרוח
ומרוב הצרחה להתנדף.
אינלי כוח לעצמי.
אינלי כוח למשפחה שלי.
אינלי כוח לחברות.
אינלי כוח להתמודד.
אינלי כוח להלחם.
באלי להקיא מעצמי.
(ואיחס, אל תהיו מגעילים ותנצלו כאב של אחרים כדי לפרוק משלכם, טוב? |מקיא|)
אף אחד לא מבין.
אף אחד.
אותי.
שוגי~לפנק?
פחח
*בננית*אחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)