אפשר לאמר לך משו?
את באמת מתוקה אבל תדעי שאונס הוא לא פחות מרצח.
זה רוצח גוף
זה רוצח נשמה..

מי שאי פעם חוותה אונס \הטרדה החיים שלה לא יהיו תמימים כמו לפני.
יש הרבה תאוריות על למה מי שפוגע עושה את זה.
פעם גם אני התבוננתי וניסתי להבין למה יש אנשים שעושים את זה.
אבל כמו שאי אפשר לסלוח על רצח.אי אפשר לסלוח על אונס.
אדם יכול וצריך לשלוט על הדחפים שלו.
מי שמטריד ואונס יש בו מחלה.וזה לא קשור אם הוא נשוי או לא.אם יש לו סיפוק מזה או לא.
אדם מוסרי לא עושה דבר כזה
גם אם יש לו נטיה לדברים האלה (שזה דברך אגב יכול להיות אצל כולם,גם אצל מי שנפגע)הוא צריך לטפל בזה! לפני שהוא פוגע באחרים!



אני יודעת שעל פי תורה יש הבדל בעונש למי שאנס ולמי שהרצח.ואני עדין מנסה לישב בראש המוגבל שלי למה זה ככה.

כתבתי שגם אני עברתי.
ואת רואה שלפי התורה יש הבדל בין אנס לרוצח.
לא הורדתי מהחומרה של המעשה. בכלל לא.
המעשה חמור, ואם אני כועסת זה כי האדם לא טיפל בעצמו.
אדם מוסרי כן יכול לעשות דבר כזה. היית פעם אדם כזה שאת יכולה לדעת?!
ברור שהפגיעה עצומה, אין ספק.
אני רק אומרת שלכל מטבע יש שני צדדים ואם לא בודקים היטב אסור לשפוט.

מבינה את מה שאת רוצה לאמר.
ועדיין לא מסכימה לזה.

על אונס "כי את הנפש הוא רצח"
או משו בסגנון
התורה משווה לחלוטין אונס לרצח.
הסיבה שאונס של פעם
העונש לא כזה חמור
כי יש הבדל.ענקקקקק!! בין מה שהוגדר
פעם (בתורה) כ"אונס" לבין מה שנקרא היום
"אונס" הברוטליות, האלימות כל אלה
לא היו קיימים כמעט אצל יהודים בתקופה ההיא
וזה היה נטו רצון לסיפוק מיני ולא כמו בימינו
שזה נטו רצון להיות אלים ולשלוט.

אבל מניין לך?
היית פעם אנס או רוצח שאתה יודע שזה נטו רצון להיות אלים ולשלוט?!
ואולי אני נאיבית, אבל אתם יותר מדי ציניקלים.
והדגשתי, ששום דבר לא מצדיק את המעשה. אבל דעתי היא שצריך לברר טוב טוב לפני ששופטים. לפני שהורסים לאנשים את החיים.
ואתה מתייחס רק לדברים שאמרתי שעצבנו אותך.
אני לא שופטת את הבנות האלה. אני מעריכה את ההעזה שלהן לבוא ולספר.
אבל מה הטעם להפיץ את זה אחרי שהוא מת?
לא חושבת שבנות יטפלו האשמות סתם ככה. גם אם יש אשמת שווא זה לא סתם. אבל התקשורת חוגגת על ההאשמות האלה, ואפילו שהן נכונות זה לא אומר שצריך לפתוח את זה בצורה כזו.
זאת רק דעתי.

א. מחקרים מראים שזה בא בד"כ ממקום של רצון לשלוט ולא דחף מיני. אחפש אחר כך מקור.
ב. לדווח, לספר מה שהיה, זה קשה. מכל מיני סיבות. ולספר מה קרה זה חלק מהטיפול. אסור אסור אסור להדחיק ולשמור לעצמך.

ואני יודעת עד כמה קשה לספר ואסור להדחיק.
כולכם צודקים, אבל.
אני כנראה לא מצליחה להסביר את עצמי מספיק.

כמו שריעות אמרה
הסתמכתי על אינספור מחקרים שמוכיחים
את מה שאמרתי.
(הייתי צריך לציין אתזה בהודעה, טעות שלי)

או שהם מוכיחים גם שפעם זה היה אחרת?

(לא נראה לי שיש דרך להוכיח מאיזה מקום זה נבע בתקופת המקדש..)

מזכיר לי יותר מידי
את אלה שאומרים שאנחנו צריכים
להבין את המחבלים שבאים לרצוח אותנו
כי "גם הם בני אדם" ו"גם להם יש משפחה ואמא שמחכה להם" ו"שאמא היא אמא היא אמא"
|מקיא|

המוסר הזה הוא מוסר
מעוות, לא נכון ושגוי מהיסוד
ל"הבין את הצד הנגדי"
היא להשתמש באחת המידות
הכי מיוחדות שלנו כעם ישראל
ופשוט לבזבז אותה על אנשים
שטיפת חמלה לא מגיעה להם.
(גם שאול חמל על אגג
התנ"ך לא ממש מחמיא לו עלזה... בלשון המעטה...)
תשמרי את האנרגיות שלך
ואת הרחמנות שלך
תשמרי לאנשים שבאמת מגיעה להם הרחמנות.
נכון,
הוא צריך לעבור טיפול שורש
שיעקור כל שביב של התנהגוץ כזאת
נכון
יכול להיות שאולי יצליחו לעזור לו
ולהפוך אותו לנורמטיבי
אבל,
וזה אבל גדול!
בשום פנים ואופן אין לי כוונה לרחם עליו
לאמשנה כמה חייו היו קשים מסובכים ורעים
שומדבר! אבל שומדבר!!!
לא מצדיק משהו שכזה...!!!
(זועם)

לגבי גנדי
ודומיו-
אם כל הכבוד וההערכה
מי את שתשפטי את הבנות האלה?
רק אחרי כל כך הרבה זמן הן הרגישו בנוח
לחשוף את עצמן ולספר רת מה שלכאורה קרה
להן
מי את שתחליטי האם יש בזה תועלת או לא???!
באמת שאני לא מבין...
אני בתור בן אומר לך
שאני כמעט תמיד יוצא מתוך נקודה שמי שמתלוננת
דוברת אמת.
למה?
כי אחוז מקרי השווא
הוא בסך הכל בי ן3-5% מכלל התלונות!!
משמע שלכל הפחות 95% מהתלונות הם נכונות ומוצדקות!!
ומכיטן שהמשטרה גמככה לא תעשה לו כלום
אני ממש בעד שיעשו לו שמייניג תקשורתיי
(שאגב עושים רק לאנשי ימין/דתיים
ע"ע ההוא שמשחק את האבא ב"זגורי אימפריה")

יש דברים שלא עושים.
אני עברתי כמה הטרדות בחיים שלי, והצורה שבה זה השפיע עליי הייתה מסכנת חיים ממש. אסור בשום אופן לתת לזה אפילו התחלה של הצדקה. זה בא ממקום חולני, נכון, ועדיין אין לזה צידוק. אדם צריך לשלוט בעצמו, ואם הוא לא עושה את זה, צריך לסגור אותו, כי אין צידוק לפגיעה באחרים.

אני מדגישה שוב ושוב, לא צריך לתת לזה הצדקה. זה מעשה נורא.
זה לא אומר שהפוגע לא נפגע בעצמו. זה לא אומר שהוא לא צריך טיפול, בדיוק כמו הנפגע.
זו פגיעה גם בנפש של הפוגע, לא רק של הנפגע. ואני לא באה להשוות איזו מהן חמורה יותר כי כל אחת היא מסוג שונה.
אם צריך לסגור אותו זה לא בכלא אלא במקום שבו יטפלו בנפש שלו.
ושוב אני אומרת - זו רק דעתי.

שחלק מהטיפול שהפוגע צריך לעבור, וברור שהוא חייב טיפול, זה לקבל עונש. להבין שזה לא בסדר. אולי לא להינמק בכלא, אבל שלושה חודשים לאדם שאנס כמה בחורות, זה כל כך לא מתאים.

ואתם פוצעים אותי ממש. אבל זכותכם להביע את דעתכם.

אני משער שאני גדול מצך בכמה שנים טובות
הייתי לוחם
הייתי בצוק איתן
ראיתי מה רחמנות לא נכונה
עושה הן למרחם
והן.לצד שמרחמים עליו
ואל תגידי לי שיש הבדל
כי הרחמנות שלך היא
ב-ד-י-ו-ק!!!
כמו ה"רחמנות" של כלמיני
סמאלנים על מחבלים בפועל
ועל אלה שהיו מתים (תרתי משמע)
להיות מחבלים אבל מכלמיני סיבות הם
לא עושים אתזה. (ולא, טוב לב זה ממש לא אחת מהסיבות...)

אבל חשוב מאוד לחלק בין הבנה (וכתוצאה מכך רחמים) ללגיטימציה (וכתוצאה מכך הכלה), את רואה שגם המגיבים האחרים פה לא חלקו, ובצדק. זה נכון, בהרבה מאוד פעמים הפגיעה היא תוצאה של חוסר, של פגיעה או אפילו סתם של טפשות. האדם הפוגע בוא בהחלט מסכן גדול, אבל חוץ ממקרים ממש קיצוניים (שמצריכים טיפול בכפייה), האמפתיה לא צריכה לבא לידי ביטוי בכלל כל עוד הוא לא מראה רצון לחזרה בתשובה ולכפרה כלשהי על מה שהוא עשה (כי הרי לכפר באמת אי אפשר, ופה מגיע מקומם של הרחמים).

נדמה לי שהגישה שלך היא גם טובה למתמודדת, גישה מלאה שמסוגלת לרחם, במקום להשאר קטנה ומפוחדת. זאת גישה נפלאה לחיים, ויעילה הרבה יותר משנאה, כמעט בכל מקום (כמובן שגם איתה צריך להזהר, יש אנשים שלא מגיעה להם טיפה אמפתיה, בח לא ממך).

בס"ד

 

בא לי לבכות

בזבזתי כל כך הרבה זמן על לרחם על מי שפגע בי שאיכשהוא כל הכעס והאשמה נפלו על הכתפיים שלי

אני כל כך מבינה את מה שאת אומרת ועדיין מכל המילים נשאר בי בסוף רק הכאב הגדול והפצע המדמם

הבנתי שאולי את לא טועה כמו שחשבתי.

כי לפעמים,  גישה כזאת יכולה אפילו לעזור. לנפגעת.

אני אנסה להסביר את עצמי:

לבוא ממקום של רחמים זה לבוא ממקום גבוה יותר. תמיד. 

כמובן שמייד אחרי שזה קורה, להתחיל לנסות לרחם על הפוגע זה מטומטם ואפילו הרסני לפעמים. אבל אחרי שמעבדים את החוויה, וזמן עובר ופצעים מתחילים להיסגר, לא טוב להשאיר את הפוגע במקום המאיים הזה, של מישהו שיכל עליי והצליח לפגוע בי. כשחושבים עליו בתור מישהו שפשוט לא הצליח לשלוט בעצמו או שהיו לו חיים קשים או וואטאבר (בלי להוריד גרם מחומרת המעשה), יכול להיות שהזיכרון שנצרב בתודעה יהפוך למשפיל פחות.

זה הוא שהדחפים שלו היו יותר חזקים ממנו. הוא זה שהוכנע.

אבל זאת עדיין גישה קצת מסוכנת אם לא יודעים איך להעלות אותה ומתי.

וכדאי לפנות לבעל מקצוע ולדבר על זה

הגישה הזאת היא כמו פלורסנט ליתושים, רק מי שחוטף את הזרם....

לבנאדם שהרס חיים לא מגיע שירחמו עליו.
ורבים וטובים הסבירו כאן ונימקו היטב.
כואב לי לחשוב על הפוגע/ת בתור אדם עם נשמה ורגשות. וחיבוק.

אבל בכוונה אני מגיבה פה, כדי שעוד בנות ובנים יוכלו לקרוא את זה.
מסכימה איתך שצריך להזהר מאוד מאוד בעניין של לשון הרע.
לפני שמוציאים משהו לאור צריך לברר טוב טוב טוב ועוד שמונה פעמים אם הוא עובר את הבדיקה של לתועלת או לא.
ולצערי הרבה מדי סיפורים אין בהם תועלת, הם הוצאת שם רע, לשון הרע, ופגיעה חמורה.

א-ב-ל!
לגבי הפתיחה שלך, צריך לשים לב להרבה מאוד סימנים אדומים.
בהתחלה קראתי וידעתי שאני לא מסכימה איתך, ואז הגעתי לסוף וראיתי שאני כן מסכימה עם השורה התחתונה.
התלבטתי מה להגיב, ואז הבנתי שפשוט השורה התחתונה שלך נכונה אבל נקודת המוצא ממש לא.

כן, ב"ה גם אני עברתי הטרדה כזו או אחרת, גם אני לא כעסתי עליו, ריחמתי עליו.
כל פעם שדיברו איתי על זה ואמרו כמה שהוא חמור, ובנאדם רע, ושצריך להעניש אותו- בכיתי. כי ריחמתי עליו. ביקשתי שיפסיקו לדבר ככה. הוא אדם טוב, הייתה לו ילדות קשה, היו לו חסכים, הוא בטוח מתייסר עם עצמו עכשיו.
והוא לא היה אדם זר, הוא היה אדם שאני מכירה ורואה אותו שוב ושוב.
ומבטיחה, מעולם לא כעסתי עליו, להיפך. התנהגתי אליו רגיל, פשוט שכחתי מזה לגמרי, ולא הבנתי למה הוא בקושי מדבר איתי, כי לא זכרתי בכלל שהיה משהו..
הלכתי לטיפולים, הייתה לי נערות מאושרת, הכל היה מקסים. זה לא היה פצע פתוח.

אבל ב"ה התחתנתי, הכל היה מקסים, היו בעיות, אבל מה- אומרים שלכולם יש בעיות בהתחלה, הכל בסדר.
פה ושם ניסיתי לטפל בבעיות, מצאתי מיליון סיבות שבגללן יש את הבעיות, וניסיתי לטפל בכל הסיבות האלה.
איש מקצוע, ועוד איש מקצוע, ועוד אחד.. זה כבר הגיע למצב של יאוש נורא.
ואף פעם הנושא לא היה קשור לאותו מקרה עם האיש הנחמד, כי הייתי סבבה איתו, והכל היה בסדר מבחינתי, וזה משהו שהיה ונגמר.
עברו שנתיים מאז שהתחתנתי, וזה לא היה קל בכלל. פתאום גיליתי שלא אמורים לסבול ככה, וזה כבר לא נורמלי, ומשהו פה לא תקין.
דיברתי עם עוד אנשי מקצוע, ולאט לאט נכנסה בי ההבנה הבסיסית הזאת שכן, הכל מסובך בגלל אותו מקרה.
נכון, מבחינתי הכל עבר, אפילו הנפש כבר בריאה. אבל הגוף זוכר הכל, והכל נתקע בגלל זה.
ואז קרה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי, התחלתי לכעוס.
כעסתי עליו! מאוד! כעסתי עליו בגלל מה שהוא עשה לי, כעסתי עליו בגלל שהדברים היו יכולים להיות הרבה יותר קלים! כעסתי עליו שבגללו בעלי סובל!

זה קשה לכעוס. אנחנו אנשים טובים, רחמנים, מבינים את הזולת ורוצים לעזור לכולם.
אבל לא על חשבון החיים שלנו.
יש משהו בכעס שמשחרר משקעים, שמפיל את האשמה על האשם ולא עלי. שלא, אני לא מבינה אותו, זה מעשה נורא! איך הוא העז! ומנקודת הפתיחה הזאת הרבה יותר קל לי להשאיר את זה באמת מאחורה. אני לא עסוקה בלרחם, לא עסוקה בלהבין. את זה אנשים אחרים שחיצוניים לסיפור יעשו, זה התפקיד שלהם. העולם מלא באנשים טובים, אל תדאגי.
תסירי את האחריות שלך מזה! הם יתמודדו! את עסוקה בלשמור על החיים שלך, את צריכה לכעוס ולא להבין בכלל! רק ככה בע"ה תצליחי באמת להשאיר את זה מאחורייך וזה ישפיע על החיים שלך כמה שפחות אמן.
ברור שיש הרבה עבודה, אני לא חיה בסרט, אבל העבודה הזאת כמעט ולא שווה כלום אם את עסוקה גם בלהבין את הצד שלו ולרחם עליו.

(שאף אחד לא יצא עלי, אני לא מדברת על לשנוא ולא מדברת על למרר לו את החיים. אני מדברת רק על הכעס, שה' ברא אותו כי יש גם ברגש הזה צורך לפעמים, והוא יכול לשחרר כל כך הרבה)

בע"ה אני מתפללת שלא יהיו לזה שום השלכות, ובע"ה יהיו לך רק חיים מאושרים וקלילים!
ואני פה אם צריך משהו

הרגע הזה שאתה חושב שאתה מכיר את אחותך...

ידעתי שתהי בשוק והתלבטתי.

אבל היה לי חשוב להעלות את הנקודה הזאת מאוד ולא מאנונימי, כי אני באמת אשמח אם מישהי רוצה להתייעץ.

 

במיוחד את אחותי, דברי איתי על מה שאת רוצה

😶

אין צורך לרחם על מישהו שפגע בך.

זה אומר שמשהו אצלך דפוק.

בנאדם שלא מכבד אותך כאישה, ואת המרחב הפרטי שלך,

הוא לא מכבד בני אדם.

אין כפרה למעשה כזה, מהסיבה הפשוטה שכל החיים שלך ישתנו בגלל אותו אחד רע.

אין.

לא משנה כמה חסכים יש לו, הוא לא יכול לפגוע בך.

בשום פנים ואופן.

לרחמים אין פה שום מקום.

 

כשאת מרחמת, או נותנת לזה מקום או כלשהו, למרות שזה לא מצדיק את המעשה

לאיש עצמו שעושה את המעשים כאלו, זה ייתן לגיטימציה

 

אני מסכימה איתך שעד שלא הוכח שאדם עשה מעשה כזה לא צריך לפרסם,

אבל לרחמים שלך אין שום מקום.

להיות יפת נפש על חשבון עצמך זה סבבה, על זה שבנות אחרות יכולות לחשוב שמשהו אצלן לא בסדר,

או שאין להן מקום או שהן אולי היו חסך שהוא צריך להשלים אותו, זה כבר לא בסדר.

נראה לי שגם באמירה הזו יש אמת, וגם באמירה של התגובות שחלקו עלייך.

 

הנקודה היא המשקל שאנחנו נותנים לכל רגש - הכעס וההאשמה לעומת הרחמים.

על אף שמה שאת אומרת הוא אמת, הדגשה יתרה שלו עלולה לגרום לתוצאות חמורות.

 

בעיניי, וודאי שהעיקר צריך להיות הבנה שהאדם עשה מעשה רע שלא יעשה. הרחמים אמורים לתפוס משקל כמעט זניח ביחס אל המקרה. יש שיאמרו, שהם צריכים להיות זניחים כ"כ עד לרמה שלא ידברו עליהם בכלל. יש מצבים שאפילו התייחסות מזערית ברחמים עשויה להישמע כהפחתת החומרה של המעשה.

 

הכל עניין של הקשר - של העיתוי, של האדם שאומר את הדברים, ושל הפרופורציה.

התייחסות כזו בהקשר לא נכון עלולה ליצור נזקים, ולדעתי מכאן באה ההתנגדות בחלק מתגובות שמעליי (כי לבטא את המסר הזה באופן מדויק ומאוזן זה קשה. זה גבול דק שכל טעות בו עלולה להיות קריטית, ולכן לפעמים עדיף בכלל לא להתקרב לשם, ולא לרחם בשום צורה על התוקף).

 

לדעתי הרחמים צריכים להיות מדוברים בקרב ארגונים שעוזרים בשיקום של פושעים, ולא ע"י בנות פגועות. התייחסות טובה (מידי) שכזו עלולה להפוך את היוצרות - מהאשמת התוקף להאשמה עצמית.

 

(אני חייבת לומר שאני מאוד מעריכה את האמירה שלך, כי נראה שהיא באה ממקום כן ואפילו בריא, כי את יודעת להפריד בין לגיטימציה לרחמים. בכל זאת שימי לב שזה לא גורם לך עצמך נזקים, כמו שכנרית על הגג וכישוף כושל כתבו. הסכמתי עם החילוק של נפתלי הדג.)

את צודקת ברוב דברייך אבל בסיומו של תהליך.
אחת המטרות שלנו בעולם זה ללכת משוחררים מכעס
אבל קודם כל חסינים ושמורים מפגע. וחופשיים, לא מאויימים.

בשביל זה, אנחנו חייבים לעבור בכל הג'יפה ולהיות שם עד הסוף. בחורה שלא כועסת על התוקף שלה לא נמצאת במקום בריא כל כך.
העניין הוא, גם בטיפול (כפי שאני לומדת אותו והנושא הוא משמעותי מאוד) בין היתר, להוביל את הנפגעת למצב של חוזק נפשי
ויכולת בכלל לפתוח את הדברים. לשנות דפוסים (אם בחורה היתה במצב של קפאון וזה קורה לרוב הבנות, אצלנו - מאמינים שאפשר לשנות את זה. זה דפוס, עמוק בתת מודע אבל אפשרי ביותר לשנותו. ואני ההוכחה הכי טובה לכך ) אחרי שהגענו למצב כזה יש צורך להציף את הכעס, אבל לגמרי, הכי הכי שיש. ואחרי זה בתוך כל התהליך, כמעט לקראת הסוף יש את עבודת פירוק הכעסים. כי תכל'ס, הכעס פוגע בסופו של דבר רק באדם הכועס. זה בריא וטוב לכעוס, אבל עד שלב מסויים. (זה אחד מהשינויים המהותיים אגב בין הפסיכולוגיה לטיפול מבוסס יהדות)

בראיה כוללת, כל יהודי הוא חלק אלוק ממעל
פגם מה שפגם. והגיע לאן שהגיע. לכל יהודי יש תשובה. א ב ל אנחנו בעיקר מוכרחים לשמור על עצמנו, ולעבור באמת את התהליך לעומק שכולל כעס והתגוננות מפני המעשה המכוער הבזוי והשפל הזה.
אחר כך, תבוא סליחה ממקום אמיתי, מתישהו.
מהמקום הזה האדם סולח קודם כל גם לריבונו של עולם שגלגל הכל בצורה כזו.

יכולים להוביל להאשמה עצמית ורקבון שינבע מכך

וזה מסוכן. מאוד מסוכן.

תודה.
את מדהימה.

אני אחשוב על הכל ואגיב מאוחר יותר. שוב תודה. כולכם מדהימים.

ואלה המסקנות שהגעתי אליהן:

חלקכם אמרתם שאין בכלל מקום לרחמים, אבל אני לא מסכימה עם האמירה הזו בכלל.
מה שאני כן מסכימה זה שיש לתת מקום לכעס, להציף אותו כדי להגיע למקום של סליחה אמתית מתוך הבנה.
מה שהבנתי זה שצריך לחלק את זה לשניים. המקום של הפוגע והמקום של הנפגע. הפוגע הוא גם פגוע, והתפקיד שלו הוא לתקן את עצמו ואם הוא לא טורח לעשות את זה אז הוא לא ראוי לסליחה ולרחמים. הנפגע צריך לתת לעצמו לכעוס, לשחרר את הכאב ואז לתת מקום גם לרחמים ואולי אפילו לסלוח. אבל רק אחרי שבאמת משחררים, כי אחרת זה יכול להיות מסוכן.
לא להתייחס לפוגע בחמלה מלכתחילה, אלא רק אחרי שנותנים לכאב מקום.
צריך להרגיש גם את הכאב וגם את הרחמים, כל אחד בעיתוי שונה ובעוצמה שונה, וזה כל מקרה לגופו- תלוי בכוח הנפשי של הנפגע.
בסופו של דבר מה שאני רוצה לומר זה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"
אני מניחה שרובכם לא מכירים מקרוב את התחושה של חוסר שליטה בדחפים פוגעניים (לא רק פגיעה באחר, זו יכולה להיות פגיעה עצמית). וכל עוד אתם לא מכירים את התחושה, מי אתם שתשפטו את אלה שמתמודדים עם זה? במקרה, ואני ממש מקווה שאני לא אתחרט על החשיפה, יש לי ניסיון עם דחפים כאלה ואחרים, כולם פוגעים. בשורה התחתונה הם פוגעים גם בסביבה שלי, גם אם לא באופן ישיר. ומכיוון שאני מכירה את התחושה, ומכיוון שגם אני נפגעתי מינית, אני חושבת שמותר לי לומר לכם שהאנשים האלה ראויים לרחמים, הם זקוקים לחיבוק ולחיזוק לא פחות מאלה שהם פוגעים בהם, והדחייה החברתית הנוראה שהם חווים לא ממש מעודדת אותם לטפל בעצמם, כי מבחינת החברה הם כבר הרוסים לגמרי ומגיע להם להינמק בכלא עד סוף חייהם.
בשורה תחתונה, אל תשפטו לפני שאתם מבינים לגמרי. כדאי וצריך להציף את הרגשות, כדי לטפל בנפש של הנפגע. אבל הנפש של הפוגע גם צריכה ריפוי. ומותר לרחם עליו ובנוסף לכאוב את הכאב ולכעוס את הכעס.
תודה לכולכם,
גם אם הדברים שכתבתם פגעו בי (אתם לא יכולתם לדעת על הנקודות הרגישות שלי),
אני מעריכה אתכם.
וגם את עצמי, על שסוף שוף אזרתי אומץ לפתוח את זה.


אם מישהו רוצה תגובה ספציפית על מה שהוא כתב אז אין בעיה. אבל נראה לי שדי כיסיתי על הכל.

אינלי ככ מה להגיד עוד
רק שתדעי.
וקראתי הכול.

קראת את כל הדיון או רק את המסקנות הסופיות?

קראתי את כל השרשור הזה, עם כל ההתפתחויות שלו וכל הוויכוחים, ופשוט נגעלתי מזה שכולם תוקפים אותך. ומגיע לך המון הערכה.


אני בכוונה לא מביעה פה את דעתי על התוכן של השרשור.. אבל אם תרצי אז באישי, בשמחה.

והצעה נוספת- אני חושבת שכדאי לנעול את השרשור הזה.
הגיע הזמן.

זה דיון שהלך ממש יפה ולא הגיע למקומות לא ראויים, וזה נושא חשוב שאין שום סיבה להדחיק.

אם כבר- אולי להעביר אותו לפורום של הבנות בלבד או הבנים בלבד.

זה באמת היה דיון בסדר. אבל אני, אם הייתי במקומה של הפותחת, נראה לי הייתי מרגישה ש-עד כאן. זה היה הכוונה שלי.

סכמת יפה, וחשוב.

לצעוק את הדעה שלכם, וזהו.
תקראו גם את מה שקראתי בסוף בבקשה, אולי זה יתן לכם קצת נקודות זכות עלי.
אני לא כזאת מטומטמת כמו שחלקכם הוצאתם אותי.
אני יודעת להקשיב לדעות של אחרים ולקבל מהן את המסקנות הנכונות בשבילי.

בס"ד

 

ולרגע לא חשבתי שאת טיפשה

אני חושבת שאף אחד לא העלה על דעתו דבר כזה

ובין אם הוא בעצמו קורבן


בחירה חופשית!


כשהוא הלך ופגע במישהו אחר הוא יכל במקום ללכת לאכול פיצה
במקום זה הוא בחר לפגוע במישהו אחר.

כי לא תכננתי לשתות והדרך היחידה שלי לחזור לבית זה ברכב

ובמקרה כזה הבחירה אישית שלי עוד פחות קיימת בגלל שיקול דעת בהשפעת אלכוהול.

אף אחד לא ינסה לומר שהיה לו קשה במקרה שסטה מהכביש ופגע בהולך רגל

בשיעור הדף היומי בשבת הביאו
בדיוק את אותה דוגמא.
מעניין...

סיכום ממש יפה! ויישר כוח עצום על היכולת המדהימה לקבל באמת מה שאחרים אומרים ומתוך כל הבלאגן להוציא את מה שיושב ל-ך הכי טוב. זה באמת לא פשוט.

 

מה שאני מסכימה עם יוני, שהפריע לי כשקראתי את הסיכום, זאת הנקודה של להבין את המקום שלו.

אין ספק שאין לשפוט אדם ולכל אחד יש חיים אחרים ודברים שהוא עבר בחיים,

אבל לראייה- כל כך הרבה מתמודדים עם זה כל יום מחדש, וזה קשה כל כך, והם מצליחים להתגבר.

אז "חוסר שליטה בדחפים פוגעניים" זה לא רלוונטי, כי לטריליוני אנשים יש את הדחפים האלה, והם יוצאים גיבורים, ומשתלטים על הדחפים האלה בסוף.

אז אתה יודע שקשה לך לשלוט? תטפל בעצמך לפני. לא אחרי.

הבחירה היא שלו לגמרי!

אין שום סיבה בעולם שמישהו יסבול כי הוא מוותר לעצמו.

 

ואני לא אומרת שירקב בכלא, ואני לא אומרת לפרסם את המעשה בציבור. אני לגמרי חושבת שצריך להכניס אותו למוסד סגור שיטפלו בו נפשית ויענישו בו זמנית.

 

אבל לא לדון עד שתגיע למקומו לא שייך לכאן, כי כל כך הרבה אנשים נמצאים במקום הזה ובוחרים להתגבר.

לגבי מה שאמר יוני והסכמת איתו, נראה שהדעות בינינו חלוקות. ואין לי כוח עכשיו להיכנס לזה שוב.
אז נשאיר את זה ככה...