להרגיש מסכן זה נוראי.
ובאלי לחלום.
בחלום אני בכלל לא מסכנה
ככ טוב לי עכשיו ושמח.
ואני מרגישה שכולן אוהבות אותי
אבל זה לא רק הרגשה, זה באמת.
ואני מרגישה שאכפת להם ממני.
ואני לא מתגעגעת יותר, כי היא מתקשרת
בעצם שולחת הודעה
ואנחנו מתכתבות מלא.
וגם יש בית מקדש ואני הולכת להתפלל
ואני בוכה מרוב אושר
אאה ואני יודעת מה אנשים חושבים עלי,
ואני יודעת עד כמה אני משמעותית בעולם הזה. והמשמעות היא ענקית ענקית
החלומות האלו ישארו תמיד לאגואיסטית כמוני
זהו לבינתים
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
