ועל עוד יתומים

ואני בינתיים חושבת על ילדה אחת, שאני אפילו לא מכירה

שקמה היום בבוקר, התארגנה ונסעה

חברים, מדריכים, מחנה קיץ וכיף

ובטח נהנית שם.

ואולי היא לא, כי יכול להיות שרוצים לשים מוזיקה, ויכול להיות שסתם,פתאום קשה לה.

והלוואי שלא יהיו עוד ילדות כמוה, שפתאום בלי אמא או אבא. 

רק כי אנחנו חיים בארץ, שחיים בה גם-אפילו אי אפשר לקרוא להם אנשים, ואני לא יודעת איך כן.

==========

וואו. כתבתי את ההודעה הזו איזה 10 פעמים לפני שהחלטתי לשלוח.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול