יצאתי לא בתכנון לעיר, וקניתי שלוש חולצות צנועות שלא דורשות בסיס ושלוש חצאיות מטאטאות את הרצפה וזה פשוט מילא אותי אושר כי כבר מלא זמן אני מחפשת חולצות כאלה(:

וקניתי חצאית גינס ארוכה מכיתה ב' בערך לא לבשתי ג'ינס נראלי

אני רוצה עיניים חומות זה לא  כיף עיניים כמו שלי, כלומר, זה כיף ואני אוהבת אותן אבל אני שונאת שזה בולט מידי ואנשים מחמיאים... זה פשוט מביך

והיום בריכה

ויואו היה לי כיף

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול