אני: משה, שים את זה בפח

משה (בן 2): אוקיי

אני: תגיד בסדר, לא אוקיי!

משה: אוקיי

~

משה: יש פה קושק!

אבא: משה, תגיד חחחחחושך

משה: קושק

אבא: חושך

משה: קושק

אבא: חושך!!!!! תגיד איכככככ

משה: איככככ

אבא: יופי, עכשיו תגיד איככככ...חושך

משה: אייייקושק

אבא:

~

משה: איפה אמא שלי?

אח1: לא, אמא שלי

משה: לא, אמא שלי

אח: אמא שלי

משה: אמא שלי

אח: אמא שלי

והם היו עומדים ומתווכחים עד עכשיו אם לא הייתי מכריעה שזו אמא שלי ודי.

~

אמא: משה, מי אוהב אותך?

משה: אבא

אמא: נכון, ומי עוד?

משה: אבא

אמא: אמא אוהבת אותך?

משה: לא, אבא

אמא: יעל אוהבת אותך?

משה: לא, אבא

אני: אתה אוהב אותי?

משה: כן!!! ^-^

~

משה: אמא שלי בבית?

אני: לא

משה: אמא שלי בבית!

אני: לא!

משה: אמא שלי בבית!

אני: לא!

משה: אמא שלי בבית!

אני: טוב, אם אתה אומר, לך חפש אותה

~

משה: הנה ענבים!

אח2 לוקח אחד ואוכל

משה: לא! 

אח: כבר אכלתי

משה: לא! 

אח: טוב, אני אחזיר (מקרב את האשכול לפה ועושה צליל של הקאה) הנה, החזרתי

משה: איפה?

אח: זה! (מצביע על ענב)

משה: איפה?

אח: זה!

משה: זה?

אח: כן!

משה בוחן, בוחן, ובולע.

~~~

אח2: יעל, אני נראה לך רציני?

אני: כן, למה לא?

אח2: אני לא רציני, ברצינות.

(שנינות של גאון בן 9)

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול