פעם אחת איזה בחור אחד בימי חנוכה הלך לרב שלו להיפגש איתו ולדבר על דבר מה...
כשהוא הגיע לרב, פתח את פיו ואמר: "זהו! אני לא יכול יותר עם האישה הזאת!".
"נו אז מה כבר קרה שאתה ככה עצבני?", שאל הרב.
"היא כל היום אוכלת! 6 ב10!", ענה הבחור.
"מה? 6 סופגניות ב10 שקל? שמע.. זה זול!", "לא הרב... 6 סופגניות ב10 דקות!".

הרי כתוב: "ויאהב יעקב את רחל מלאה" (בראשית, כט, ל).

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול