עברתי תיאוריה!!!

בוקר.

אני קם טיפה מאוחר.

מתפלל.

יושב עם המדריך התבוננות חצי שעה.

יושב עם המחשב חצי שעה ומסכם מה היה לי איתו ועושה שיעורי בית.

לומד קצת.

הולך הביתה, אורז תיק.

חוזר לישיבה, מוסיף עוד דברים לתיק.

הולך לטרמפיאדה.

מחכה לטרמפ.

אומר שיר השירים.

ממשיך לחכות.

אחרי שעתיים(!!!) טרמפ לירושלים.

עולה ב14:00 על אוטובוס לקניות תלפיות.

נכנס למקום שעושים תיאוריה.

מתפלל להצלחתי.

לומד עד שמגיע תורי.

עושה תיאוריה.

עובר עם 4 טעויות.

ישתבח שמו!!

חוזר לתחנת אוטובוס.

15:28 עולה על אוטובוס חזרה (על אותה נסיעה ברב-קו)

מגיע למרכז.

מדבר איתו.

לומד איתו.

מתווכח איתו.

מקבל את זה ממנו.

קונה בפינת קפה קוראסון נחמד.

יוצא ממרכז.

לוקח אוטובוס להר נוף.

הנהלה ארצית...

מפגש קומונרים.

דיבורים דיבורים דיבורים

אוכל אוכל אוכל.

אוטובוס לכניסה לעיר.

טרמפ הביתה.

יווהו איזה יום יפה!!

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול