זה נראה לכם שיש בי דם ועצמות וכליות ומעיים אבל בעצם יש בי לא לא לא לא לא רוצה לא נכון לא לא לא.

לא לא לא לא לא! לכו! לא לא! איכס איכס לא! איכס!

ככה.

אני זקוקה לטיול. לעצימת עיניים אינסופית בהתעלמותה מן כל מחויבות שהיא.

(למרות שבסופו של דבר טוב שאני לא טסה איתן)

היום אני בודדה, מה שלחלוטין לא נכון אובייקטיבית, זה פשוט שהכתפיים שלי קצת נשמטות ואני רוצה להתפרק אבל אני לא באמת רוצה לשאת את המחיר של התפרקות, וגם, גם שאין כלל צדק בהפלה כזאת על מישהו.

הלוואי היתה לי דרבוקה, הלוואי, אלף פעמים הלוואי.

אני מתגעגעת לזקנים שלי.

אני מבולבלת, אין לי סיבה להיות עצובה ובכל זאת אני כן, לא, לא עצובה זו ההגדרה.

(אני זוכרת פנים שחומות, סביב סביב עטופות במטפחת ראש שחורה פשוטה, צומחות מאחורי סבך צינורות ומתחייכות להן בחן ובאהבה.)

אני רוצה דרבוקה ואני רוצה דרבוקה |מילל|

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול