תנוקת בת שנה ו4.
מביאים לה שניצל ושמים מעל קצת קטשופ.
על כל חתיכה ששמים עליה קטשופ, מה היא אומרת?
"וואו!! וואו! וואו!" אבל בקול מתרגש כזה, אויש בובה אחת
מביאים לה אבטיח, מכניסה הכל לפה ומושיטה ידים שיתנו לה עוד...
אויייש אני אוכל אותה בסוף
ולא אשאיר לאפחד
כמה אושר יש להם 
אעאעאעא
לאלא
בעצם אני אוכל את כולם
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
