מישהו פעם אהב אותי ככה
לעלות על ספינה לשלושה שבועות
באמצע הלילה שיכור מרוב אושר
לקפוץ הוא לא יודע לשחות
אני הייתי יפה והוא די צעיר
כתבנו מכתב לא היה בזה פחד
שהכל אפשרי אם מספיק מנסים
מישהו פעם אהב אותי ככה
לכתוב על היד בצבעים לתמיד
את ראשי התיבות של שמותינו ביחד
בתוך לב אדמדם עם פרחים
מישהו פעם רצה אותי ככה
לא היה לו אכפת מה אומרים אחרים
ואפילו שלא התאמנו ביחד
הוא המשיך לנסות ולכתוב לי שירים
מישהו פעם אהב אותי ככה
קצת בטירוף וזה היה לי נעים
מספיק בשביל לא לקום וללכת
כשמרוב אהבה נולדו הקשיים
מישהו פעם רצה אותי ככה
לכתוב לי מכתב של 20 עמודים
לתאר שם הכל על כשנהיה יחד
בתיאור מדויק עם פרטים
מישהו פעם אהב אותי ככה
כמו שהיום כבר בקושי רואים
אבל אני הטיפשה לא רציתי לקחת
את החיים שהציע שרצה להגשים
מישהו פעם עזב אותי ככה
עלה על מטוס למקומות רחוקים
ונשארתי ריקה משותקת מפחד
שיהיה לי רק טוב ורגוע בפנים
מישהו פעם אהב אותי ככה
השמיע לי מוצרט מתקליטים ישנים
ואני הטיפשה לא הקשבתי ללחן
כי רציתי לטעום מהכל בחיים
ילדות שותות אספרסו כמו בטלוויזיה הגדולים
עושות פרצוף משועמם כאילו כל העניינים הם עניינים
ילדות מבית הספר לבושות אותו דבר
לא יודעות שדיכאון זה משהו שמתחיל ולא נגמר
לא נגמר הלילה מסביב
במונית שירות ליפו תל אביב
שתי דקות לרגע הגדול שלך
מה שאת נותנת מותק הוא ייקח
ילדות שותות קצת ערק, מבלות במגדלים
עושות פרצוף, כאילו לעניין את הבנים
ילדות טובות של אמא כמו בסדרת הנעורים
איך לא רציתי להרגיש אז לקחתי כדורים
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
