סופסוף מבינים את הראש שלי.
מבינים שלא הכל בחיים זה בית הספר ושהחינוך הזה רק חונק את היצירתיות שלנו.
יאו.
זאת אני. אני שונאת מתמטיקה. שונאת אנגלית. שונאת כל דבר שהראש שלי לא מסוגל להבין נורמלי.
אני רוצה לגדול, ופשוט ליצור.
ליצור ליצור ליצור. לצייר, לכתוב, לנגן.
אני לא קולטת מתמטיקה. זה לא אומר שאני טפשה וחסרת אינטילגנציה.
הנפש שלי נחנקת. הדמיון שלי מודחק. יש לי את המגמה, אבל גם זה מאוד מוגבל.
אני רוצה לעשות את מה שאני אוהבת. את מה שאני טובה בו. את מה שהלב שלי רוצה בכל מאודו.
יש לי דמעות. למה?
הנפש שלי מלאה. יותר מדי. היא רק מחכה לחופש שלה.

טוב מי כבר יקרא את הבלבולי שכל שלי אבל לפחות כתבתי בשביל עצמי.