הלוואי היה אכפת לי ממשהו. הלוואי הייתי שייכת לאנשהו.
אני לכ החיים הייתי שונה. כאילו כל החותמות האדומות הוחתמו דווקא על הניירות שלי.
הייתה החותמת "יתומה, והייתה החותמת של "הספרדיה", והייתה ה "בת של בעלי תשובה,וה"שבאבניקית", וה"נושרת", וה"עוף מוזר", ככה שלמה קרא לי.
"עוף מוזר. "שירה גאולה, את עוף מוזר", ככה הוא אמר, השטן של אמא שלי.
אצלו בלקסיקון זו לא הייתה מחמאה. להפך. שום דבר מיוחד הוא לא ראה בי. ואם הוא ראה, הוא פירש את זה כמו אבא חורג, לא כמו אבא אמיתי.
אחרי הכל, זה מה שהוא היה, אבא חורג ושנוא. טמבל שנדחף לי לתוך החיים.
מציאות שכל לילה הייתי מתפללת שתעלם בלי להשאיר עקבות.
שאני אקום בבוקר, והוא לא יהיה. שיתפוגג וימחק גם מדפי ההיסטוריה.
שעל הקולב בכניסה לבית שלי יהיה תלוי שוב כמו פעם רק הכובע השחור של אבא המת שלי.
ושאמא שלי תחזור להיות מעוננת אבל אמיתית. ואני אחזור להיות הילדה המיוחדת שלה,
שהייתי לפני שהוא בא עם החותמת של "עוף מוזר".
כשגדלתי כל החותמות האלה קיבלו שם מפוצץ. פעם ראשונה שמעתי את זה מהפה של איזה ועבדת סוציאלית שניסתה להציע לאמא שלי מסגרת בשבילי.
היה אמרה, "בעיקרון זה מקום לנוער בסיכון. זה מקום חם ואנושי, קטן ומשפחתי, פתוח, אבל עם ממעת חזקה וגבולות ברורים. תשקלו את זה, רותי. זה יהיה מצוין בשבילה. זה בדיוק מתאים."
אני ישבתי בצד ובהיתי בחלון הגדול שמאחוריה. עלה עצץ בחוץ התרגשה להקת ציפורים מדברים אחרים לגמרי.
לא הקשבתי ולא התעניינתי במה שיצא לה מהפה, אבל את שתי המילים האלה דווקא כן שמעתי, ושמעתי טוב.
הן הצטרפו לניירות שלי, ועכשיו הייתה חותמת חדשה.
דיו אדום, אותיות גדולות: "נוער בסיכון". אבל זה התחיל הרבה לפני שהייתי נוער, זה היה שם תמיד.
תמיד הייתי מחוץ לגדר, בלתי נראת. הייתי שונה, הייתי בסיכון.
לא פשוט להיות שונה במקום שכולן מנסות להידחת לתוך קוביה, והקוביה קדושה יותר אפילו ממי שנדחק לתוכה.
חשובה יותר מנטיות הלב.