העונג של אחרי שמסדרים ואומרים דבר חכם. שלמות רכה כזאת עם המציאות, קצת כמו האופוריה שמרגישים אחרי שמכניסים לפאזל חלק בעייתי במיוחד. העולם נראה אז יותר ביתי, הקצוות פחות חדים.
הבעיה היא שהעונג הזה חביב עליי כל כך שאני מתחיל לתקוף בעיות כדי לחוות את העונג הזה בסוף הדרך, וזה טבעי, וחמוד במידה מסוימת, אבל גם די מבאס.
הבעיה היא שהעונג הזה חביב עליי כל כך שאני מתחיל לתקוף בעיות כדי לחוות את העונג הזה בסוף הדרך, וזה טבעי, וחמוד במידה מסוימת, אבל גם די מבאס.


