לא,
אני רוצה לרקוד, אפילו בסטודיו הפצפון בבצפר.
אבל אין לי מקום בשביל לרקוד, ושנה הבאה אני לא אוכל גם בבית ספר.
ואני רוצה לנגן, לנגן ככה שאני אסיים שיר, בלי אויר. להחנק לרגע.
לעוף. כמה שיותר רחוק מפה, ואם לא הייתי כזו פחדנית, אז גם לא לחזור לעולם.
אני כבר התפרקתי, נשאר פירורים, מהסוג שכיף לפורר אותם עוד
קצת.
וסוףסוף עלה לי רעיון מדהים מה לעשות עם הציור ההוא שהרסתי, אז צריך לעבור על הכל בשחור, ולהתחיל מחדש, אבל הרעיון יישאר דומה (רק יפה יותר)
ובא לי שהזמן יעבור מהר. כן. אני בנאדם כלכך מגעיל שזה כואב
זה ממשיך
וכל שתי דקות.
כבר נמאס, לא רוצה לעזור, יופי שזה מצווה והכל, אבל זו לא הבחירה שלי. למה אני כל הזמן זאת שנדפקת?
הסיכויים לכל החלומות, שהיו לי פעם, וגם החדשים מהשנה יורדים. עם כל שנייה.
ולמי אכפת? חלומות ודמיונות של ילדה קטנה, שחושבת רק על עצמה.
יש כבר דברים שאני יודעת שלא יקרו בחיים, למה זה עדיין מפריע לי. חשבתי שהבנתי.
בסופו של דבר. אני עדיין ילדה מפונקת שלא מבינה כלום
