אני אתפורר לי לאיטי מתחת לשמיים מלאים כוכבים.
כן ,התחביב הזה שאנשים לא מבינים איך אפשר לשכב שעות ולהסתכל על
דברים במרחק מיליון-שמונמאות-ארבעים שנות אור מאיתנו
זה לא סתם-בואו נצפה בכוכבים
(כמו ההוא שבכה אחרי זה שזה מה שהוא עשה והרגיש שהחיים שלו דפוקים ורק ירוק ירוק ירוק)
זה מין התחברות לאינסוף
זה משהו
שהוא יותר ממה שהוא
שדי.
אני אפסיק לנסות לדחוף אותו למילים.
(הערה:אולי זה הקטע הזה שלי לשאוף לדברים שאי אפשר להשיג?)
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
