להחזיק אתזה בבטן.

ואני מתה כבר לדבר איתהההה

מרגישה כאילו מתפוצצת

ואסור לי

וזה ממש דזה וו משנה שעברה

וכשחזרנו מהחופש בכלל כבר לא דיברנו ולא היינו חברות

ואני לא רוצה שזה יהיה ככה שוב

אולי הכי טוב זה בכלל לעבור

אבל כבר החלטנו שאני נשארת

ולא יהיה טוב לי לעבור

בכלל בכלל 

ואני יודעת את זה

אפילו שהמורה של המגמה עוזבת ואיך אני אמשיך במגמה בלעדיה?

ואני רוצה לחזור מהחופש ושהכל יהיה טוב

ושהיא תהיה חברה שלי כמו מלפני החופש

אבל שתהיה חברה רגילה שלי

ושאני לא אהיה תלויה בה

שוב

ושההורים שלי יעשו מה שביקשתי מהם

כי לא נעים לי להזכיר להם שוב

שיש להם בת דפוקה 

שצריכה עזרה

ולא מקבלת

סופריקה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול