היא תלתה את מבטה בשום מקום וגילתה שהיא אפילו כבר לא בוכה.
כל הלבד הזה שפעם כל כך הפריע לה והפחיד כבר הפך למקום מפלט. אליו היא בורחת בכל פעם שהיא מרגישה שהחיים נהיו כבדים לה מידי. כשהיא נכנסת לממלכת הלבד היא פורקת מעליה את כל העודפים המיותרים, את כל החובות המציקים, כשהיא לבד, היא לבד.
כשהיא לבד היא לא צריכה לתרץ שום דבר, כשהיא לבד היא לא צריכה לדאוג למחר ולשנה הבאה, היא לא צריכה להיות נעימה וחייכנית בעלת חוש הומור מושחז, כשהיא לבד היא לא צריכה! לא צריכה להיות. לא צריכה לעשות, לא צריכה טובות, ובעיקר, לא צריכה חברות. היא פשוט לבד.
היא בורחת אל הלבד בכל פעם שהחיים כבדים לה, או בכל פעם שהיא חוששת שהסובבים אותה יגלו מי היא באמת, או כשהיא מגלה שכשגם שהיא לא בורחת, היא לבד.
אנשים, כך היא גילתה, לא מסוגלים להבין אנשים שצריכים מרחב בטחון, שלא רוצים לחשוף את כל כולם לפני כל אחד שבסוף גם הוא ילך, בשוגג, או גרוע מכך, במזיד, ובכל מקרה יותיר צלקות שמסרבות להתאחות.
בסוף היא תגלה את נוסחת הפלא שתגרום לה להפסיק לחזור מהלבד. שתפסיק את הצורך באנשים. שתפסיק את האמון. שתפסיק את התקווה למישהו שיחכה לה מחוץ ללבד. כי אין. לא היה, ולא יהיה.
היא תגלה אותה!
היא מוכרחה!
