לא הבנתי כל היום למה הראש שלי לא נמצא איתי, אלה שם.
עד שהבנתי שהיום זה קרה. לפני הרבה זמן שזה בעצם קצת זמן אבל זה מרגיש נצח.
המחשבות,
הרצון העז והידיעה שלא. אסור. לפחות אם לא בשבילי אז בשבילך.
אני מתחרפנת כבר בלא לדעת מה איתך.
תודה על המכתב ששלחת.
זה שימח אותי וחיזק אותי.
הסטטוס מהשיר שלי האהוב כל כך והכואב כל כך.
בכלל לא העזתי לשמוע אותו.
אבל הוא כבר המון זמן. והמשך השורה, בכלל.
ואם אודה על האמת, בכיתי כששמעתי אותו בלילה עם רות.
ונס שסיפרתי לאילרז רק אחרי.
היא נפגעה שלא סיפרתי לפני אבל ידעתי. אני מכירה אותה.
היא הספיקה לספר את זה כבר‎‏.
התעצבנתי עליה רצח
וכבר לא כזה אכפת לי.
כאילו כן. לא באלי עכשיו להראות שזה אופציה
וגם אמא ואבא המתוקים שלי. אז לא באמת אכפת
אבל החוסר אמון ברצפה‎‏.
וואי
יש בנינו איזה קאסח אילם כזה. לא ברור
אני שונאת חוסר אמון. זה מכפר אותי.
ואם כבר יש חוסר אמון לפחות שיהיה בסתר ושלא ידעו עליו.