
באמת רע לי עכשיו.


כמו הירח.
כנלקול דממהשכל ערב יש שקיעה וכל בוקר יש זריחה, שבבית אבלים אוכלים דברים עגולים כדי להזכיר לנו שהעולם גלגל חוזר הוא, שבעולם שלנו יש רע ויש טוב והם משמשים בערבוביה, ואסור לנו לשכוח את זה.
כלומר, נכון שבסוף היום תשקע השמש וזה אולי כואב, אבל מה שמעודד הוא שבין אם נמשוך אותה בחבלים וננשוף ונתאמץ וננסה כל הלילה להדליק אותה ובין אם נניח ראש על הכרית ונחכה, מחר - שוב יבוא בוקר.
פינג.חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול