אבל אני לא יודעת האם זה המקום שלך להתערב.

רק שתדעי שיש לא מעט אמהות כאלה, ממש לא מעט. זו תכונה של נשים להיות בקורתיות בצורה לא מדתית. גם אמא שלי ביקרותית כלפי אבא שלי, האם אני אוהבת את זה? לא. האם אני מרגישה שאני יכולה להתערב? גם לא.

התפקיד שלנו בתור ילדים, הוא לכבד את ההורים ולקבל אותם כפי שהם. לקחת מהם את הדברים הטובים, ואת הדברים הפחות טובים, ללמוד "מה לא לעשות" עם בן הזוג העתידי שלנו.

בגיל ההתבגרות, אנחנו בשלב כלשהו מוצאים את עצמנו כבר לא לוקחים את ההתנהגות של ההורים כמובנת מאליה, אלא בוחנים אותה יותר, לפעמים גם בצורה מדוקדקת מדי. אני לא יודעת האם את יודעת באמת מה קורה בין ההורים שלך. איך הם מתנהלים בחדרי חדרים? מה הם ניסו ומנסים כדי לשפר את הזוגיות שלהם?

 האם את חושבת שהאמא החכמה שלך  לא מודעת למגרעות שלה? יש הבדל בין להיות מודעת ובין להצליח לשנות דפוסי התנהגות, זה לא קל ודורש עבודה של שני הצדדים. את חושבת שהיא לא "יודעת בשכל" את כל הקלישאות על ייעוץ וספרי הדרכה? זה פשוט נשמע לי מתנשא מדי שהבת שלה תבוא ותאמר לה, אמא את צריכה ייעוץ והדרכה.

זו דעתי לפחות...

זה כנראה בא מתוך הצורך שלך לבנות כבר את המקום שלך, שיהיה יותר מכיל ופחות בקורתי.

אני מאחלת לך שזה יקרה בקרוב...

(ואני זוכרת את עצמי באזור הגיל שלך, כשלא הייתי נשואה. פתאום ראיתי הרבה יותר פגמים בבית, היה לי קשה לחזור לגור שם לתקופה ארוכה. הייתי צריכה כבר את המקום שלי)

את היחסים בין ההורים שלך, תשאירי להם. את יכולה להגיד לאמא דברים בנוגע אליך, אבל אין לך זכות להתערב (ולרוב המוחלט זה גם לא יועיל) ביחסים ביניהם.

דעתי... ואולי יש גם דעות אחרות.. חכי לבוקר...

את מקסימה.

הייתי אומרת ששוה לנסות אע"פ שאת באמת לא יכולה לדעת.

אולי יש דברים שבהם אבא שלך לא בסדר כלפי אמא שלך ואת לא יודעת מהם.

אז תחכי לעוד דעות

אתה בכלל מתאר לעצמך מה זה סבל של ילד שרואה שההורים לא חיים בשלום?

זה יכול להיות גיהנום עלי-אדמות. למה אסור לה להגיד שהיא סובלת? באיזה דת כתוב שצריך להיות קורבן למתחים בין ההורים? אסור להתחצף. אבל להגיד פעם אחת בצורה מכובדת ועדינה.. זה כל כך הגיוני.

והאמירה הזו "כשתתחתני תביני" היא מתנשאת וסותמת פיות. אני נשואה כבר כמה שנים ב"ה. ועדיין חושבת שלאמא שלי היו הרבה ביקורות מיותרות שהיא יכלה לחסוך מאבא שלי. שום דבר לא השתנה בראיה שלי. אדרבא, למדתי טיפול והיום אני מטפלת רגשית, ומבינה עוד יותר מאי-פעם עד כמה ילד זקוק לזוגיות יציבה בין הוריו. ועד כמה ההורה צריך להיות קשוב לילד.

לפותחת היקרה-

אני מבינה את מצבך וכואבת את כאבך.

ב"ה אין לי ניסיון בזה...

אבל שמעתי כמה פעמים שכן המליצו לפעול ככה.

אני ממליצה לך להאזין מחר- שני בלילה, ב-12 לרדיו קול חי ולהתייעץ עם הרב חיים הורביץ ע"כ.

הוא ממש מיוחד ועונה על שאלות כאלה. וממש עוזר

או להתיעץ עם חיים ולדר. משדר גם מחר מ10 עד 12 בקול חי.

בהצלחה רבה!

מתוקה שאת.

ולכל הכותבות- שימו לב שהיא מתייחסת רק לדברים שמתרחשים ונאמרים מולה.

אי אפשר לצפות מילד "לא להתערב" לדברים שהוא עד להם ונאמרים במודע מולו. זה לא שהיא מדברת על משהו שבטעות שמעה ולא הייתה אמורה לשמוע, שכאן יש את עניין הפרטיות והאינטמיות של ההורים.

לדעתי כתבת בצורה מאוד מכובדת וכנה. למה שתשמרי בלב?

אולי זה קצת יעזור לאמא שלך לראות באמת את הטוב שבאבא שלך? לפעמים אחרי זוגיות של שנים קשה לשים לב לדברים החיוביים של בן הזוג, כי כ"כ התרגלנו אליהם, הם כבר מובנים מאליהם...

וגם אם לא, זה לא בריא שתשמרי בלב תחושות כאלה ותסתובבי איתן . זה סתם יהפוך למפלצת ויכול להיות שלהורים שלך יש זוגיות נפלאה, ואת, שלא במכוון, גורמת לעצמך לחשוב שהיא לא כזו, ולפתח פחדים על העתיד שלהם, שלך.

סתם לעשות פיל מזבוב? גיל ההתבגרות אנחנו נוטים להקצין דברים. תני את המכתב לאמא שלך והלוואי והיא תרגיע אותך... 

מה כבר יכול להיות? במקרה הכי גרוע היא תגיד שזה לא עיניינך, וזהו. אין לך מה להפסיד.

ובאשר לאמא- אם זה עד כדי כך יפגע בה, כנראה שיש דברים בגו וחבל שהילדה תהיה ערה אליהם. הורים צריכים לשים לב שהילדים חווים את הקשר ביניהם וזה משפיע עליהם מאוד מאוד.

אם את מסוגלת, ולא במכתב. שיחה פתוחה עם אמא ולראות לאן העניינים זורמים.

מכתב בו את בעצם אומרת לה, תלכי לייעוץ ותלמדי ספר על זוגיות (יחד עם כל הדברים הטובים שכתבת והם לא מעטים, אבל זו השורה התחתונה) יכול די לפגוע, הוא מקטין את אמא שלך ויגרום למגננה (לדעתי).  ומילים כתובות, במיוחד אם לא קוראים אותם בטון המתאים, קשה יותר להחזיר מאשר שיחה מלב אל לב, בה תראי עד כמה אמא שלך פנויה להקשיב.

אבל שוב, זה תלוי בטיב היחיסים ביניכם, באופי של אמא שלך, באופי שלך וכו'.

(הספר "הבתי היהודי" הוא באמת ספר טוב, יכול להיות שאת גם לומדת אותו באיזושהי מסגרת ורואה עד כמה חיי הזוגיות יכולים להיות משהו אחר. אבל תמיד יש הבדל בין הספרים לחיים האמתיים, ולמפגש עם דמויות מורכבות. ותמיד חיי הזוגיות של מישהו אחר יראו יותר טוב, כי את המריבות לרוב משאירים בתוך הבית. את לא יכולה לדעת מה קורה בין אף בני זוג  - גם כאלה שנראים לך מושלמים).

ואותי עד היום משגע (ואני כבר מעל לגיל 30) מידת הביקורתיות של אמא שלי כלפי אבא שלי. מצד שני גם לו יש חסרונות, ולשניהם יש גם הרבה יתרונות, יש דברים שהם נהנים יחד, ויש גם הרבה ויכוחים מיותרים. לדוגמא, אבא שלי הוא באמת נשמה טובה, אבל יכול להתפרץ פתאום בצורה לא מדתית שיכולה להפחיד אחרים, אני למדתי לחיות עם זה, כמו שלמדתי לחיות עם הביקורתיות של אמא, שמצד שני עושה הרבה דברים טובים ועוזרת תמיד במה שרק תוכל. אם הייתי כותבת לאמא שלי, תפסיקי להיות ביקורתית או לאבא, תפסיק לעשן או תפסיק לכעוס - ברור לי שלא היה עוזר... אלה החיים שלהם, הם כבר מבוגרים מכדי להשתנות אלא אם ירצו בכך מאוד, ואני מקבלת אותם כפי שהם, עם היתרונות והחסרונות...

אבל רק את מכירה את אמא שלך ויודעת מה הסיכוי שזה יזיז.

לרוב , לפי מה שאני חושבת זה יפגע ולא ישיג תוצאות

את לא יודעת מה עבר על אמא ואבא שלך.

אולי אחד מהם עבר דיכאון? חרדות?נוטל כדורים? אולי יש בעיה מינית לאחד מהם?

אולי אמא שלך רצתה מעט/הרבה ילדים ואבא לא עמד לצידה.

אולי אמא/אבא רצו לעסוק במשהוא מסוים והשני מנע ממנו

לעולם לעולם את לא תדעי מה עובר ביניהם זה גם יכול להיות דברים מלפני 20 שנה ויש לזה השלכות עד היום, אולי זה היו דברים טראומטים,

ונראה לך שאמא שלך מוציאה תסכולים על אבא שלך, אבל את לא יודעת בחדרי חדרים מה קורה ממה היא מתוסכלת. מה חסר לה

בקיצור- אל תתערבי וזהו. תלכי לחדר שלך ותאטמי את האוזנים אם לא מתאים לך לשמוע

בס"ד

הכל יכול להיות.

היא לא כותבת שאימא שלה אשמה,

היא רק כותבת שאדם זקוק להערכה,

ומסיבה את תשומת ליבה של האימא.

מה זה רלוונטי בכלל מה היה לפני עשרים שנה, לכלים שהא השאיר בכיור?.

אולי נגיד הוא בגד בה ? לפני שנים וזה קרה בעבודה? והוא ממשיך כל הזמן לברוח לשם וזה מטריף אותה, נכון שזה משהוא מאוד מפורח בגידה וסביר להניח שזה לא המקרה.

אני סתם אומרת שאי אפשר לדעת למה צד אחד לא נותן מחמאות מכל מיני סיבות.

פעם אחת ,אני בתור אמא לילדים !!אמרתי משהוא לאמא שלי והיא אמרה לי , אני לא רוצה לשתף אותך בדברים שקשורים לאבא !!! והאמת כל הכבוד לה שהיא העמידה אותי על מקומי

בס"ד

אולי הוא בגד, והרביץ ולא יודעת מה,

ובשנים הראשונות היה הכי זוועתי בעולם וכ'.

זה לא משנה את מה שקורה היום.

אם הוא כל כך גרוע- יש פתרונות אחרים- החל מייעוץ וטיפול ועד לגירושין.

אבל אם האימא בוחרת להמשיך איתו ,
אז זה לא יכול להיות חיים של נקמה מתמשכת על חטאים שעשה מתי שהוא.

לפעמים שזה בא דווקא מהילדים זה יכול הכי לפקוח את העיניים.

ילדים לא צריכים לשמוע כל הזמן את אחד ההורים עולב בשני.

זה פוגע בהם לא פחות (ולפעמים יותר) מבהורים.
אולי האבא כבר התרגל לביקורת, מתעלם, נכנס לבונקר שלו ולא אכפת לו.

 אבל למה הילדים צריכים להיות עדים לכל זה??

ב- מה שהיה היה. כעת השאלה אם לדרדר את זה,
ולנקום בו בכל יום ובכל רגע עם ביקורת בלתי פוסקת,

ולהפוך את החיים של כולם בבית לקשים-

או לפתור את הבעיות בניהם באופן בוגר בניהם.

ג- כל הנ"ל נאמר בהנחה שיש בכלל איזו סיבה נסתרת לביקורתיות הזאת,

ושזה לא האופי הטבעי של האימא.

הפותחת לא דיברה על העדר מחמאות,  אלא על רמיסה של הבעל,

והיא צודקת שזה לא אפשרי לשמור על שפיות באופן כזה.

ביקורתיות יתר היא דבר הרסני לבני אדם בכלל,

ולמערכת זוגית בפרט.

הרבה פעמים הצד הביקורתי לא שם לב בכלל עד כמה הוא כזה.

הוא בקורתי גם כלפי עצמו, הוא אולי ראה את זה בבית וזה נראה לו נורמלי.

מכתב כזה שנכתב בהערכה

 באהבה, ועם המון כאב יכול לגעת בלב של האימא, ולפקוח את עיניה.

וחבל להפסיד את זה. 

גם במקרה שהיא לא תקבל את הדברים או תיפגע זה כן יגרום לה לחשוב על הדברים.

ולגבייך- כשהערת לאימא שלך משהו- אימא שלך וודאי צודקת,

היא לא צריכה לשתף אותך בדברים הקשורים לאביך.

וגם הפותחת לא מבקשת מאימא שלה דין וחשבון על הסיבות ליחס של אימה כלפי אביה.

היא רק מסיבה את תשומת ליבה למה שהיא רואה בבית.

ולכן הדרך של מכתב היא הכי טובה ויעילה,

כי אימא שלה לא צריכה לענות לה על המכתב (אלא אם תרצה בכך)

מעבר לזה היא לא תראה את פניה של אימה בשעת קריאתו,

ותהייה לאימא שלה האפשרות לקרוא את זה בפרטיות, ואולי לקרוא כמה פעמים,

ולבחור את תגובתה - אם בכלל תהייה תגובה-

בשקט וללא הלחץ שנגרם כשמישהו מפתיע אותך בדיבור,

ואת ניצבת מולו ואמורה לענות לו.

ובחורה צעירה שגרה בבית,

ומושפעת ממה שקורה בין הוריה,

ואולי יש עוד אחים קטנים שרואים,

יש לה לדעתי הרבה יותר מקום מאשר למישהי שכבר לא גרה בבית,

וכבר לא חלק מההוואי המשפחתי היומיומי של הבית.

בס"ד

מכירה את הלכות כיבוד הורים ב"ה.

לא רואה איפה זה סותר.

אבל מי שמוסמך לפסוק הלכה זה רב פוסק הלכות,
לא אני ולא יושב פורום אחר.

אנחנו יכולים לדבר בשם הניק שלנו,

לא בשם ההלכה

בס"ד

אני חושבת שמכתב כזה יכול מאד לעזור,

ולפקוח את העיניים של האימא.

לפעמים אנשים נכנסים לתוך רוטינה ולא חושבים,

ואם האבא כבר נמנע מלהיות בבית זה כבר אומר משהו...

אני חושבת שכן מאד חשוב לתת לאימא את המכתב,

כי כתבת מקסים,

ומתוך הערכה,

ומתוך הרבה כבוד ואהבה ורצון טוב.

השיקוף הזה יכול להיות מאד חשוב,

ומאד תורם.

לדעתי- לכי על זה - רק בתנאי אחד-

שאת נותנת את זה ולא מראה אח"כ שום סימן,

שום הבעת פנים שום דבר קשור למכתב.

נתת ושכחת. אם אימך תרצה לדבר איתך בעקבות זה- אז לשמוע,

אם לא לא לשאול אותה מה דעתה על הדברים, וכד',

שלא תהייה תחושה שהיא צריכה לתת לך הסברים או משהו.

גילוי נאות ההורים שלי כן מתייעצים איתי בענייני שלום בית,
כל אחד בנפרד בלי לדעת שגם השני)

עוד הרבה לפני שהתחתנתי,

והרבה פעמים זה ממש עזר,

אני יודעת שלפעמים אימא שלי מקבלת ממני עמדות-

שהיא בחיים לא הייתה מקבלת מאבא שלי.

כשזה עטוף בהרבה אהבה כבוד והערכה אמתית- אני חושבת שיש לזה מקום.

אני לא משווה כי זה שונה כשאחד ההורים או שניהם) פונים אלייך,

וא את יוזמת את הפנייה,

אבל כן חושבת שזה יכול לתרום מאד.

(עיקר הסיכון זה תחושה לא נעימה שלך מול אימא שלך,
תלוי גם ביחסים בניכן)

את השורה על כך שאבא לא יכול להשאר שפוי אחרי הביקורת- חריף מדי וגם מוגזם

ואני לא בטוחה שכדאי לתת את המכתב-  באמת השתדלת להיות רגישה וזה מקסים- אבל בהחלט "בעד" אבא

אני גדלתי בבית כזה עם הורים עם זוגיות על הפנים. עם אמא דומיננטית ושתלטנית כלפיי אבא שלי.

(כלפינו היא מדהימה!).

לצערי, גם אנחנו הילדים, בעקבות אמא שלי, לא כיבדנו את אבא שלי.

בגיל 18 התחלתי יותר לשים לב לעניין, וזה נורא ציער אותי, וגם אני פניתי לאמא שלי והצעתי לה שאולי יילכו לייעוץ זוגי. היא מאוד כעסה שהתערבתי.

הבנתי שהדבר היחיד שיש לי לעשות זה לעבוד ולהשתדל יותר בעצמי לתת כבוד לאבא שלי, ולקוות שלא יהיה כך בנישואין שלי.

לאחר שהתחתנתי התברר כי אני ובעלי שיחזרנו את אותו סוג יחסים (לא ברמות קשות כמו אצל הוריי, אבל יש דומות). גם בעלי גדל בבית בו האמא הרבה יותר דומיננטית. אני הייתי דומיננטית, והוא היה מרצה אותי. כבר בשנה הראשונה הלכנו לטיפול זוגי שהציל לנו את החיים.

הקשר השתנה מאוד. אני הרבה יותר מכבדת אותו, והוא הרבה יותר מכבד את עצמו ויודע לעמוד על שלו.

זו עבודה תמידית. עובדים על כך כל הזמן. בשמחה, באהבה, בדיבור ובתקשורת.

מרגישה שאנחנו כמו בעלי תשובה בעניין, בונים בעצמינו בית הרבה יותר מכבד מאשר המודל הזוגי שהפנמנו בתוכינו בילדות.

מציעה לך להתמקד בעבודה פנימית בתוכך להכין את עצמך לקראת הנישואין שלך. את ההורים שלך את לא באמת יכולה לשנות, אבל יש לך מחויבות כלפיי הזוגיות שתהיה לך בעזרת ה'.

טוב מאוד שאת מודעת לזה כבר ויכולה לעבוד על זה.

בהצלחה רבה!!

זה בהחלט לא פשוט, לצערנו אנחנו נוטים לשחזר מערכות זוגיות אותן חווינו, וגם נוטים להאשים את ההורים במצבנו... כל הכבוד על המודעות והיכולת לשנות, זה ממש לא מובן מאליו..

ולכותבת, אין לי מה להוסיף, מגוון הדעות נפרש בפנייך, רק את, מתוך הכרות עם הגורמים הנוגעים בדבר יכולה לראות האם בכלל, ואם כן, אז כיצד, תוכלי להתערב באופן מכבד על מנת באמת לעזור.

בס"ד

אם אימא רואה את הבת שלה מזלזלת בבעלה,

ורומסת את כבודו עליה לומר משהו לבת שלה.

וכאן לא חייב מכתב עדין ומלא הערכה,

אלא פשוט ישר בע"פ ולעניין.

מש לא הייתי שותקת על דבר כזה- 
אין לי בנות, אבל אוי ואבוי אם חס ושלום אחד הבנים שלי יעז לרמוס את כבודה של אשתו לידי!

אני אקח אותו לשיחה רצינית מאד, על עצם היחס, ועל זה שזה מולי!! (שזה עוד יותר פוגע בבת הזוג..)

וכמובן שהורה יכול בהחלט לנער את הילד שלו אם הוא רואה יחס לא ראוי של ילדו כלפי בן זוגו.

כל הלא להתערב- זה כאשר זה הפוך, כאשר נדמה להורה שהילד שלו מסכן,

או לא מספיק מוערך, או לא מספיק מקבל משהו וכ'.

וזה לא אומר שההורה צריך לבקש הסברים להתנהגות- כי זה לא עניינו מה קדם לזה,

והוא לא צריך להתערב בקונלפיקטים שלהם,

אבל כן להעמיד במקום שככה לא מתנהגים- ואם יש להם בעיות שיפתרו אותם כמו אנשים בוגרים,

ולא בזלזול ורמיסת כבוד בן הזוג ועוד לעני החמות!

ולגבי הסיומת - זה כבר תלוי כל אחת במקום שלה,

והיכולת שלה לקבל ביקורת. 

אני במקום אימא שלה לו קבלתי מכתב כזה הייתי עושה חשבון נפש.

חושבת פעם פעמיים שלוש. 

זה היה כואב? כן.

אבל הייתי חושבת על הדברים.

כבר עכשיו, הבת שלי בת ה-7 יכולה להעיר על ההתנהלות שלנו, ואני דווקא די שמחה, כי זה מראה לי מה היא מרגישה ואיך היא חווה את הקשר שלנו, ואני רוצה שהיא תחווה אותו טוב.

אני גם מדי פעם שואלת את הילדים איך הם מרגישים בבית בכלל, על הקשר בינינו לבינם, ובין אבא לאמא בפרט.

ולא תמיד כך מה שהם אומרים "נעים לשמוע" ,וגם לא תמיד נכון, אבל לפחות נותן יכולת לפתוח את העיניים, להסביר, להדגיש.

ממש לא יומיומי וגם לא חודשי, אבל פעם ב... חשוב לי לדעת. כי כמובן שהם רואים גם דברים לפעמים פחות נעימים כי אנחנו בני אדם, בעיקר בעיתות לחץ, אבל אני מקווה ורוצה שהתחושה העקרית שלהם תהיה שאבא ואמא אוהבים ומעריכים אחד את השני ואותם. שיהיה להם בטחון, ואם לא - אני חייבת לשנות, גם בגללנו, אבל הילדים בהחלט נותנים תמריץ.

מקווה שהקשר הזה יימשך גם כשיהיו יותר גדולים.

ואם אמא שלי היתה מעירה לי עלי, הגיוני שהייתי יותר מקבלת. על בעלי - אני לא מוכנה לשמוע...

ולהעיר לאמא שלי - לא הייתי מעיזה, כי היא אופי אחר ממני, וזה גם לא היה עוזר, לפחות לא בתחום הזה, וממש שלא בצורה הזו.

היא תבין שזה לטובתה. ואגב ילדים נשואים אוהבים כשההורים שלהם חושבים על טובת בןהזוג. הם לא רואים בזה לקיחת צד כי ברור להם שההורה אוהב אותם בכל מקרה.

אבל בהחלט אני רוצה לשמוע את דעתם ואת החוויות שלהם. זה חשוב לי.

אני לא חושבת שאני חפה מטעויות, ורוצה לדעת איך הם פוגשים את העניינים.

ואם הבן שלי הבכור בן ה-9 יכול לומר לי שהוא מרגיש שנטפלים אליו יותר מלשאר האחים, חשוב לי לשמוע אותו, להסביר לו איך אנחנו רואים את הדברים, ושלא רק אותו "מענישים ומחנכים" ולתקן מה שכן צריך תיקון (בעיקר להרפות סביב דברים פחות קריטיים).

ואם הבת שלי יכלה לומר לי שברור לה שאותה אנחנו אוהבים אבל ביננו,  אבא ואמא הרבה מתווכחים (באמת בתקופה לא טובה שהיתה לנו, אבל גם לא התווכחנו יותר מדי, רק שילדים לוקחים מאוד ללב דברים כאלה, וזה תלוי כמובן בסף הרגישות) אז למדתי לתקן, שהדברים לא יהיו לידה, ומצד שני להבהיר לה שגם כשמתווכחים אנחנו אוהבים ושאני הכי אוהבת את אבא בעולם, גם בגלל הדברים הטובים שבו וגם כי בזכותו יש לי אותם (כמו שגם אם אני כועסת עליה אני אוהבת אותה). והיום, בערך שנה אחרי השיחה הזו, היא רואה את הדברים אחרת, וגם אנחנו השתפרנו.

אני חושבת שלא צריך לפחד מלהקשיב לרגשות הילדים, גם לא צריך לפחד לתקן, וגם לא מלבקש סליחה כשדברים נעשו שלא כראוי, זה לא קשור לזה שההיררכיה בבית ומי שאומר את המילה האחרונה אלו אבא ואמא.

והייתי מאוד רוצה שאם משהו יושב לילדים על הלב, הם ידעו לומר לנו אותו הצורה מכובדת.

(אני בתור ילדה לא העזתי לומר כלום להורים שלי, ועד היום קשה לי, גם בדברים שפוגעים בבעלי, האם הצד הקיצוני הזה טוב? אני לא בטוחה, כי בסופו של דבר דברים מתגלגלים ורגשות מצטברים)

ובכלל, כל פגיעה אישית, הרי בסופו של דבר היא חוסר בענווה. הלוואי ואהיה תמיד מספיק ענווה, לקבל גם מילדי (לא תמיד קל) וגם מחמותי (שזה אכן יותר קשה, אבל גם היא צודקת בהרבה דברים), גם מהורי וגם מבעלי כמובן, לשקול את הדברים ללא פניות אישיות ולעבוד על לתקן מה שצריך תיקון... וכמובן שזה לא קל, אבל עצם היכולת להודות במצב היא כבר התחלה.

אני חושבת שאמא ביקורתית, שהיא תמיד צודקת, שלא ניתן לומר לה בצורה מכובדת שזה מפריע לילדים זה מצב עצוב. שזה פוגע בה, והיא לא יכולה לשמוע ביקורת זה מצב עצוב. והלוואי שלא אגיע למקום הזה ואדע לשמור על ענווה גם כשאגדל. 

גם אני לא הייתי מנסחת את המכתב כמו שהיא כתבה, לא נקיטת הצד ולא ה"עצות" בסוף, ובמקרה של ההורים שלי, גם לא הייתי אומרת שום דבר כי זה לא היה עוזר. אבל לבטא את התחושה שזה ממש לא נעים ההערות האלה בין ההורים (שוב, לא לתפוס צד), הלוואי שאם יהיו מצבים כאלה, הילדים יהיו מספיק פתוחים לבטא ואני אהיה מספיק פנויה להקשיב. במקרה הזה אני מעדיפה שכבודי יהיה מחול מאשר שהילדים לא יוכלו לבטא את התסכול שלהם מחשש לפגוע בכבודי. והגיוני שגם היה מדרבן אותי לפעול, אם לא בשביל בעלי ובשבילי, לפחות בשבילם. "ומילדי יותר מכולם"..

הדרך של "אין כמו אמא" דווקא הכי מצאה חן בעיני, בלי ניתוחים של המצב - פשוט לומר דוגרי מה היא מרגישה ולתת לאמא ולאבא להסיק את המסקנות שלהם לבד. והמצב הזה עדיף לדעתי מאשר לשמור בבטן.

להגיד "אני ההורה החזק והיודע ואין בלתי ואין מצב שילדי יבקרו אותי", זו גישה שהתאימה לפעם לדעתי, היום הילדים הרבה יותר ביקורתיים, ומודעים. אנחנו מעודדים ביקורת ומודעות בהרבה תחומים, אבל בתחום ההורי, לא מוכנים לכך, בגלל מצוות "כיבוד הורים" אך לפי דעתי, הרבה מ"פחד" לאבד את המקום ה"חשוב" וה"מוביל". אבל הרי היום כל המנהלים, המורים והמפקדים חשופים הרבה יותר לביקורת. צורת החינוך היום שונה, הדור הוא שונה ואני הופתעתי מזה ממש משהילדים היו קטנים, ש"העיזו" לומר דברים שבחיים לא הייתי חושבת לומר להורי, אבל זה לא רע מבחינתי. ולא סתם אומרים ש"הדור" משתנה כל שנתיים. ושבדור הגאולה "חוצפה ישגה". השאלה מה עושים אם אותה "חוצפה", יש לה גם יתרונות.

לא מסכימה עם הגישה שהורים הם מעל הכל. בטח לא בימנו...

אגב, לא רואה שום פסול בלהעיר להורים, כי אני מגיעה מבית כזה שיש שיח רגשי. אומרים מה שמפריע ומשתדלים לשנות ולהשתנות או להסביר דברים שקרו. האווירה בעקבות כך מאוד נוחה (וגם אם יש עצבים לפעמים בזמני לחץ, מדברים על זה לא מפחדים..). אף אחד לא נפגע, ובטח שזה לא נקרא חוסר כיבוד הורים. לפעמים ההורים הם בסה"כ אנשים שלא מודעים לנזקים שהם עושים, ואם רק הילדים ינערו אותם ויסבירו להם את הנזקים, הדברים יהיו טובים יותר. לילד צריך להיות ברור שהורה הוא לא קדוש ומורם מעם, ושגם הוא טועה, ואם הוא טועה אפשר להגיד לו במה (בצורה עניינית כמובן, ובלי התרסה וכעס..). 

זה חצוף ומתנשא. אם סתם אדם היה נדחף לי לזוגיות זה היה מרגיש לי חוצפה, ילד שעושה את זה זה בכלל חוצפה.

"אם רק הילדים ינערו אותם". תפקיד הילד זה לא "לנער" את ההורים. זה לא עניינו מה המצב בין ההורים. אם הוא מרגיש פגוע שילך לטיפול. אלה ההורים שהקב"ה נתן לו וזה מה שהוא צריך להתמודד איתו בעולם הזה.

הוא לא מטפל ולא יועץ זוגי שלהם. 

המצב בין בני זוג זה אחד הדברים הכי אינטימיים שלהם. לפעמים יש עליות ויש מורדות. לא יכול להיות שאחד מבני הבית ידחף את האף שלו לשם (בדיוק כמו שלא שייך שאחד הגיסים או שהחמות תדחף את האף לשם).

זוגיות לא טובה בין הורים משפיעה הרבה על הילדים, בכל המישורים! 

שימי לב שבאחת ההודעות כתבתי שאת המכתב הזה לא הייתי שולחת כי מתנשא מידי. כמו כן להציע להורים לקרוא ספר/ ללכת לייעוץ, לדעתי יגרום מייד להתנגדות מצידם. זה ברור. (אם מאוד חשוב לה שהם יקראו את הספר היא יכולה לקנות אותו לבית ולהניח אותו במקומות נגישים, זה המקסימום שאפשר, לא יותר). 

והיא לא מתערבת להם באינטימיות, היא מתערבת להם במה שהם עושים מול כולם. כך שאת הטענה הזו אני לא מקבלת. לא ניתן לדרוש מילד לעצום עיניים ולסתום אוזניים ממריבות והשפלות אינסופיות בין הוריו, בני אדם הם בעלי רגשות, לא ניתן להתעלם מכך. 

אגב, סתם אדם שמתערב לי בזוגיות לא בטוח שאתייחס אליו ברצינות, אל הילד שלי בוודאי שכן, הרי הוא יסבול מזה ויושפע מזה! הוא הראשון שצריך לדבר איתי על זה ולהגיד אם משהו ממש מפריע לו (עדיף מאשר זה יתפרץ אצלו בבעיות לימודיות/ נפשיות/ מצב רוח רע). כמובן כמובן לא באופן יומיומי, ועל כל ויכוח, אבל בטח על דפוס קבוע ומתמשך.  

וכל ההתערבות הזו היא מיותרת. הורים שמגיעים למצב שהם מתווכחים בקולניות מול כולם זה לא זוג שיגיד "אה זה מפריע לה? טוב סבבה, מיד נניח את כל האגו בצד ונקשיב לבת ה 20 שלנו" אם זה ככה, לא היה צריך ום יועצים זוגיים. ואת יודעת מה? אם היה זוג אחד בעולם שזה היה משפיע עליו, זו היתה "שיטה" אצל יועצים או משהו שהם מנסים לפחות בתור פתיח לפני ייעוץ.

ומה את חושבת שההורים לא יודעים שלא נעים לה? הם יודעים ובכל זאת ממשיכים. הם בוחרים במצב הזה למרות התחושות של הילדים שלהם. זו אולי בחירה לא מושכלת, אבל זו בחירה שלהם. 

וכמו שאמרו פה, גברת בת 20+, לא נעים לך? תתכבדי ותמצאי לך מסגרת נעימה (לימודים/מדרשה וכו'). ואם לא נעים לה שהבית לא משופץ? גם צריך לשפץ בשבילה? ואם לא נעים לה האוכל? צריך גם לבשל לה אחרת? 

כי אם הורה יעיר לילד  הוא יגיד "אה זה מפריע לאבא ואמא? טוב סבבה, מיד נניח את כל האגו בצד ונקשיב להורה הזקן שלנו והלא מבין איך זה לחיות בשנת 2016". אך ברור שזה לא כך, כי הרי הורים מעירים לילדיהם, ואלו שיודעים לעשות זאת בכבוד, הילדים גם מקשיבים להם לא פעם... אין סיבה שבכיוון ההפוך זה לא יהיה כך (ההבדל היחיד הוא בתדירות כמובן, שהיא הרבה יותר נמוכה.)

הורה מלמד את הילד שלו איך להתנהג כי זה התפקיד שלו. ילד לא מלמד את ההורה כי זה לא התפקיד שלו.

לכן ההורה לא צריך להקשיב לילד והילד צריך להקשיב להורה.

ההורה לא "חייב" לילד שום דבר. הילד לא הרה אותו, לא ילד אותו ולא גידל אותו. לעומת זאת ההורה כן עשה זאת עבור הילד. מה שמציב אותו בעמדה עליונה מעל הילד. לעולם.

הילד יכול לבקש, ההורה לא חייב לציית. ובמקרה דנן, יש מתח בין בני זוג, שזה עניין רגיש, שיכול להיות מתמשך כבר הרבה שנים, ויש לו הרבה סיבות ומשקעים מהעבר, ואיזה הערה של הילד שטוען שהמצב מקשה עליו, לא תפתור בעיה כזו מורכבת. במיוחד שהילד כבר מבוגר ויכול למצוא לעצמו מקום אחר.

הוא זה שבחר להביא אותו לעולם! ולכן מן הראוי שירצה בטובתו, הנפשית והפיזית. 

עם כל הכבוד, להגיד לילד שמרגיש שרע לו בגלל הוריו "תגיד להם תודה כי הם הביאו אותך לעולם", זה מגוחך. הרי מבחינתו זו הבעיה, שהם הביאו אותו למציאות קלוקלת. אני כמובן לא מתחברת לאמירות האלה של: "למה הביאו אותי לעולם אם הם כאלה רעים" (כי הן לא מועילות וכו וכו..) אבל להגיד את זה לילד שרע לו עם הוריו, זה פתטי. 

מעבר לכך, שיש הרבה זוגות שמושפעים מילדיהם! לטוב ולרע... גם מאמירות חד פעמיות. וכאן אין הכוונה שהיא תאמר הערה, אלא תיצור שיחה על הנושא. שיחות מלב אל לב ברוב המקרים יכולות להשפיע. (לא יצא לך לשמוע הרצאה עם מסר חזק שהשפיע עליך?)  

והיא לא צריכה לעשות את עבודת המידות של ההורים שלה. התפקיד שלה בעולם הזה זה להסתכל בחיים שלה, בתלם שלה ולא לפלוש למרחב של אנשים אחרים, גם אם אלו ההורים שלה.

הקב"ה שם אותך במציאות כזו? התפקיד שלך זה להתמודד, ולא ללכת לחפש אשמים.

שיחות על הנושא יכולות גם לפגוע מאוד מאוד ולא מחייב שהן ישפיעו. יכול להיות שההורים גם ככה מרגישים דפוק עם עצמם שהגיעו למצב כזה, אז הילדים עוד דוחפים לנו את האף ומעבירים ביקורת? שפל חדש. לא רק זוגיות דפוקה, גם עוד גורמים שמתערבים ומעבירים ביקורת.

יש שני צדדים למטבע.

בס"ד

ההורים שלי.

היו זמנים מאד קשים בניהם, הם אפילו התגרשו, חיו כמה שנים בנפרד,

ואז התחתנו שוב, וגם חלק מהבעיות חזרו שוב...

בניהם ביקורת בלתי פוסקת של אימא,

והגזמות בלקחת את הביקורת קשה מצד אבא שלי,

שהיה נוהג למקסם את העלבון למקסימום...

(היא אמרה X, אבל בעצם התכוונה ש GHJGDHJGJHDVBLGKEYEBCJJ......)

ובאמת שחיפשתי את ההזדמנות לדבר איתם,

יום אחד שזיהיתי שאימא שלי נמצאת במצב רוח מתאים להקשיב,

(היא בדיוק שאלה בייאוש "שוב אבא שלך עושה כך וכך וכך...")

אמרתי לה שהם מכירים זה את זו למעלה מ30 שנה,

והגיע הזמן להחליט אם רוצים לחיות בשלום או לא.

והיא שיתפה שהמשקעים חמורים. באמת חמורים.

(עצם הגירושים היו קשים, ולא הכל נסלח..)

אמרתי לה פשוט, מה שאני כותבת כאן.

את יכולה לתת למשקעים האלו לנהל לך את החיים,

ואת יכולה להחליט לזרוק אותם.

זו בחירה שלך. 

אז נפגעת מאד, אבל היום מי שפוגע בך זה כבר לא אבא,

זה הזיכרון. ועד כמה הזיכרון הזה נוכח בחיים שלך- זו גם בחירה שלך.

השיחה הייתה ארוכה, ואימא שלי אמרה "קל לך לדבר...,"

למרות שלא היה לי קל בכלל, כי אני זוכרת את מה שהיא עברה מהילדות שלי...

ובכלל לא קל להעיר לאימא פגועה שבטוחה שהיא צודקת בכל האחוזים הקיימים,

ובכלל לא קל כל הסיטואציה הזאת, אבל זה היה לה משמעותי.

והדברים חילחלו, ועשו את העבודה.

(אחר כך אימא שלי גם סיפרה לי את זה)

וגם בהזדמנות אחרת דיברתי עם אבא שלי,

על הנקודות שלו, והוא קיבל את הדברים.

לא בשיחה עצמה, אז הוא רק אמר "אולי.. אני אחשוב על זה.."

אבל בפועל כן דברים השתנו, וגם על זה דיברנו אח"כ.

דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.

אני כמובן לא אומרת שהפותחת צריכה לנהל כזאת שיחה, 
אבל דיברת על זוג בעולם שזה עזר לו- קיבלת.

וסליחה, אבל מה שאת אומרת על כך שאם זה היה עובד יועצים היו משתמשים בזה-

זה טיפשי. כמו שתגידי שאם שיחות נפש עם חברות היו עובדות,

פסיכולוגים היו מפנים את הקליינטים לחברים שלהם...

אף בעל מקצוע לא משחרר ככה לקוחות.

ואף אחד לא אומר שזוג שמתייעץ עם אנשי מקצוע צריך את עזרת הילדים שלו,

מדובר על זוג שככל הנראה לא נמצא בתהליך כזה.

ופה לא מדברים על זוג שהתגרש/מתגרש/יתגרש

הילדה יכולה לבוא בגישה של לנסות לעזור (למרות שבעיניי זה עדיין מתנשא ולא עניינה בכלל) אבל ההורים לא חייבים לה משהו. לא חייבים להקשיב לה. 

לא יכולה לשמוע משהו כמו "המריבות שלהם פוגעות בי אז אלך להוכיח אותם" ועוד ממישהי בת 20!

וחוץ מזה שגם במקרה שלהם, את דיברת איתם למה זה טוב להם ולכן כדאי להם להשתנות ולא למה זה פוגע בך ולכן הם חייבים להשתנות. אלו שתי עמדות שונות.

כל זוג שמנהל ויכוחים קולניים יודע שזה פוגע בילדים שלו ובכל זאת בוחר בזה. לבוא להורים בתירוץ של "תפסיקו לריב כי זה לא נעים לי" זה קצת מצחיק, כי הם יודעים שזה לא נעים לך ואפילו מזיק לך, והם בכל זאת בוחרים לעשות את זה. אז אם תאמרי להם זה ישנה משהו?

הרבה פעמים, אנחנו מבינים בשכל שזה לא טוב, אבל רגשית קשה לנו.

כשיש רגשות גם אחרים, כמו חמלה על הילדים שמתעוררת, והבנה כמה זה לא טוב, לפחות לילדה הספציפית שלי, זה מעורר לחשוב מה עושים עם המצב ולהתאמץ לשנות. להרגיש שלא אני היחידה שפגועה כאן אלא גם הסובבים לי, בעיקר הילדים שלי, שאני כל כך אוהבת. ודווקא לבוא ממקום של "למה זה טוב להם" מילדה בת 20 - נראה לי יותר מתנשא. זה כמובן תלוי קשר ונסיון חיים של כל אחד. היום, אני יכולה לדבר עם אמא שלי על היחסים שלה, לדוגמא עם אחותי הקטנה, והיא תקבל, היא גם הזמינה אותי לשיח הזה, והיתה במצב נפשי לקבל. בגיל 20, זה לא היה שייך.

ושוב, יכול להיות גם שהבת לוקחת את הדברים יותר קשה ממה שהם באמת, ושיחה כנה עם ההורים, יכולה גם להראות לה צדדים אחרים. 

ואת יודעת כמה זוגות נמצאים בכאסח, על אף שהם אנשים טובים שרואים בהרבה תחומים אחרים את טובת הסובבים אותם? הילדים יכולים להוות תמריץ לשלום בית, הם גם מכירים הכי מקרוב מה שקורה באמת ולכן יכולים לתת בזמן אמת "מראה" למה שקורה. ואני לא מדברת על להתערב במקרה ספציפי ולהיות "צד" במריבה, אלא על שיח פתוח עם הילדים שנותן במה לרגשות שלהם גם בתחומים האלה.

ואני אתן את הדוגמא על הבת שלי, בת ה-7, שכן, גרמה לי לשנות. והיו לי הרבה תירוצים, הייתי באמצע טיפולי פוריות, עם הורמונים משתוללים ומצבי רוח, וקרו כמה דברים שהיו באמת מצערים אובייקטיבית, וזה היה לא קל. הרגשות שלה, אכן עוררו בי ובבעלי את הרצון להתאמץ יותר לצאת מזה ולעצור את הגלגל הזה בזמן אמת.

הורה יכול מצידו לשקול האם "משתלם" לו להשלים עם בן הזוג כדי שיהיה יותר נעים בבית. 

ילד יכול לדבר עם ההורה ולחלוק איתו את הקשיים שלו בגלל המתחים בין ההורים.

לכן לא הגבתי לשרשור כשראיתי אותו. כי אני מבינה את הקושי. לגיטימי שיש קושי.

מה שהפריע לי זה הטענה שמותר לי לבוא בדרישות וטענות להורה שהמצב הזוגי הדפוק שהוא הגיע אליו פוגע בי, הילד, שנמצא פה במרכז וכולם בעצם רק נספחים אליו. הגישה הזו שכל העולם בא לשרת אותי...

אני גם חושבת שהורה יקבל את הדברים אחרת בהתאם לגישה. מי שבא בגישה מתנשאת וחטטנית, לא פנויים להקשיב לו. מי שבא בגישה של ענווה, בלי האשמות, בלי דרישות ובסה"כ מספר מה החוויה שלו מהמתח הזה, מתקבל אחרת אצל הוריו.

ויחד עם זה, הרבה מאוד זוגות שמתכסחים, שומעים את הדברים ובוחרים להמשיך לריב (לא שופטת אותם בכלל!). כלומר ילד שפונה להורים שלו בעניין הזה צריך להבין שלא בטוח שהפניה תעזור ולא להתרעם על ההורים במידה והיא באמת לא תעזור.

ואם כבר עוסקים במקרה דנן, אני לא מאמינה שבחורה בת 20+ באה "נקיה" ברור לי שהיא תופסת צד ובאה במבט שיפוטי משהו. אם הייתי אמא שלה, והייתי שומעת כזה דבר, הייתי מודיעה לה שאת העניינים שלי תשאיר לי ומי שלא מוצא חן בעיניו יכול להתכבד ולמצוא לעצמו מקום אחר ללון בו....  

בס"ד

אדם לא יכול מחד להתנהל באופן מסויים לעיני כולם,

בגלוי ובלי חשבון, ומצד שני לטעון לאינטימיות ופרטיות...

אף אחד לא דוחף את האף לשם, אף אחד לא דיבר על כניסה למקומות אישיים וסגורים.

אם אחד מההורים מעיר בשקט לבן זוגו, והילד בטעות שמע ומתערב- זו אכן חוצפה,

אבל הורים שעושים את זה לעיני קהל- שלא יתפלאו אם לקהל יש מחשבה ודעה..

אם הפרטיות חשובה- שיתנהגו בהתאם.

זה לגבי האינטימיות.

אבל הכי חשוב-

הילדה כאן לא מדברת על כניסה מוגזמת להחלטות הזוגיות

 או משהו בסגנון,

אלא בסך הכל על השבת תשומת לב האם למשהו שעשוי לעזור לה מאד,

ולמנוע הרס. ורמיסת אחד הצדדים בבית- זה דבר מספיק הרסני לבית.

זה חובה על ההורה לכבד את בנו

אבל זה לא סותר שבן צריך לכבד אביו

זה רק בסיס לבריאות נפשית. 

לא אמרתי לא לשים גבולות לילד, מזה הקפיצה הזו שעשית בין שני דברים לא קשורים?

שיח רגשי זה אומר שאם נניח כועסים על הילד, מסיבה כל שהיא, והילד מרגיש שזה לא הוגן, טוב שהוא יבוא ויגיד זאת, וההורה יסביר לו ביישוב הדעת למה ואיך... ויראה אמפתיה לצער של הילד. 

מה בסיטואציה כזו גורם לבעיות משמעת? 

ולענייננו, מה בסיטואציה שבה ילד מגיע להוריו ואומר להם שהמריבות האין סופיות ביניהם גורמות לו לתחושה לא נעימה בבית, ויש דרך אחרת ומכובדת לדבר, מה בזה גורם לחוסר משמעת? 

ואם בהלכות עסקינן, אז התנ"ך לא מספר לנו סיפורים לשווא, אלא שנלמד מהם לחיינו אנו, מרים הרי העירה לעמרם (אביה! כן כנראה שגם לאב מותר להעיר במקרים מסוימים!, ולא יעזור כמה תצטטו פה הלכות כיבוד הורים.. אפשר להפעיל שיקול דעת במקרים מסוימים. לא יזיק), שיתחתן שוב עם אמה (כי חשבה שעשה טעות). ואצטט:

בבלי סוטה יב א 
"וילך איש מבית לוי - להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! ... עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן. "
 

לדעתי נוח לנו להתלות בהלכות כיבוד הורים, כדי להרגיש ה"שולטים" ו"שלנו הכל מותר".

ושוב, אם הלכות כיבוד הורים יגרמו לילדים שלי לא לומר מה מפריע להם, בצורה מכובדת וראויה כמובן, אז אני מעדיפה מראש שכבודי בתחום הזה יהיה מחול.

ובעיות המשמעת של הילדים, הם גם שאלה של הדור. כן, היום לא נוהגים לתת מכות לילדים, הילדים לא עומדים דום ברגע שאבא נכנס הביתה, אבל מצד שני הם הרבה יותר קשורים אליו רגשית ויכולים לשוחח איתו. יש שינויים בדור, גם בדור של ההורות שלנו לעומת ההורות של הורינו וגם בילדינו לעומתנו, וגם מסבינו להורינו. אי אפשר להתכחש לזה. ואולי יש אידאל בלא להגיד כלום להורים, אבל אם בסופו של דבר זה גורם לפגיעה בילדים ולזה שהם יצטרכו טיפולים רגשיים ופסיכולוגיים, אז מה הועילו בתקנתם?

ואתם יכולים לומר, מה הבעיה, שתלך למדרשה ותסתדר בחיים שלה. אבל אולי יש עוד ילדים קטנים בבית? ילדים שאין להן יכולת רגשית להגיד להורים כלום? ושגם הם מקבלים כ"מורשה" את הסוג הזה של ההורות..

להגיד, מפריעים לי וכואבים לי הויכוחים ביניכם זה בהחלט לגיטימי, להיות בצד מסויים, לא לגיטימי.

ויקראו ספרי זוגיות כי זה כבר יותר מידי,

תפני מהמקום הקטן והכואב הזה ולא מהמקום המטיף.

את מכירה  את אמא שלך ויודעת אם זה יעזור,

דווקא יכול להיות שזה ינער אותה קצת. כשאנחנו בתוך הזוגיות הרבה פעמים נסחפים למקום של הביקורתיות והקטנוניות בקלות, במיוחד אנו, הנשים....

ילדים לא מחנכים את ההורים שלהם.
יש איסור חמור לצער הורים

וגם אם נראה לך שזה מה שנכון- לענ"ד אין מקום לזה.
אם את מתעקשת- לכי לרב שיתיר לך. 

אם היא סובלת תתקדם הלאה מהבית
ההורים לא שווים לילדים, הם מעל.
זה לא חבר שיש חובת תוכחה
או זכות לבקר

 

דווקא בכלל לא ההיית קוראת לאמא לשיחה ושוקלת את המילים. כי זה לדעתי יותר מראה על הרצון לחנך את ההורים.

אם זאת היתה אמא שלי. הייתי אומרת ככה ממש בסמוך למעשה. איזה לא כיף  להיות בבית וככה לשמוע אותכם. הייתי אומרת את זה ספונטנית. אמא זאת לא מישהיא שלוקחים אותה לשיחה על יחסים לגבי אבא

ואז יש מצב שזה כן היה עושה משהוא לאמא

אולי האמא תגיב הכי קיצוני לא טוב לך את יכולה ללכת. אבל אחרי זה אולי תחשוב על זה

אולי כדי לא לגרום לאימך לחוש מאוימת מעצם התערבותך פשוט תגרמי לה לקרוא את הספר "לדעת להכנע" (תוכלי למשל לעניין אותה בכך שאת מתעניינת בספר בעצמך ולהגיד ששמעת שזה ספר חובה לפני שבונים זוגיות- מה שלדעתי נכון לפני אחרי בתוך). הספר מדבר בדיוק על התכנים האלה בצורה כ"כ מדויקת.

בהצלחה....

ועוד איזה...

ובכלל, כמו שכבר אמרו כאן, אין לכם מושג איך התחילה הדינמיקה.

טיפשי להתחיל מהסוף.

שלך תהיי רגישה ובתקשורת מצויינת עם בעלך

על עצמם 5 סיפור על מכתב לאבא ואמא (בדקתי- עמ'113). מאד רגיש. יתכן שיכול לעזור לך להחליט מה לעשות.

ועד שהתחתנתי ויצאתי מהבית סבלתי מזה.

ואני לגמרי מבינה על מה את מדברת כשאת אומרת שאבא מעדיף להשאר עד מאוחר בעבודה כי רע לו בבית...

גם אנחנו, הילדים, סבלנו מביקורת ממנה כל השנים. אני זוכרת שזה כל כך חירפן אותי והרס לי את הבטחון העצמי עד שבגיל 16 פניתי וביקשתי מיוזמתי מאמא שלי ללכת לטיפול פסיכולוגי (כמובן שלא אמרתי את הסיבה האמיתית. הצגתי את זה כצורך שלי בגלל קשיים חברתיים).

בפעמים הבודדות שניסיתי להגיד לאמא שלי משהו בנושא היא נזפה בי שלא אתערב, כי אני לא רואה את התמונה בשלמותה. אבל אני לא חושבת שכל ההורים היו מגיבים כך. היום בתור אמא אני מרגישה לגמרי מוכנה לקבל ביקורת. זה לא נראה לי עלבון או פחיתות כבוד, אלא להיפך. יש לי אינטרס שלילדים ולבעל יהיה טוב בבית ואני מוכנה לעשות הכל בשביל זה. ואם אני טועה, אשמח לשמוע למה ולתקן.

ושאף אחד כאן לא יגיד לך שזו חוצפה להגיד לאמא שלך את דעתך. דבר ראשון, גם את סובלת מהמצב, זכותך להגיד שרע לך עם זה. דבר שני, אין איסור להגיד להורה מה אתה חושב. יש איסור לסתור את דבריו. אבל להגיד- תראה, אבא, אבל למדנו אחרת, וכדומה, זה מותר.

את כותבת כל כך בעדינות ובכבוד. אם הייתי אמא שלך הייתי מעריכה אותך מאוד על האומץ והבגרות.

מכמה סיבות:

 קודם כל שום הורה לא אוהב שהילד שלו מתערב בחייו עם בן זוגו. 

מה שלא תגידי לה, כל עוד זה מגיעה מהבת שלה הקטנה, לא ילקח ברצינות.

רק תדמייני את הילד הפספוס שלך מרצה לך על איך להתנהג. זה רפלקס אוטומטי להתנגד.

אני גם מעולם לא התערבתי להורי (והיו לנו מקרים הרבה יותר חריפים של חוסר תקשורת והתנהגות נאותה) ואני ממש ממש לא מצטערת על זה.

מה כן עשיתי?

1. המלצתי להם על סדנאות לזוגיות לא מחייבות ונעימות כאלו (כמו לדוגמא שמתקיימות בקפה-מדרש). והם ממש נהנו וחזרו עם תובנות

2. שלחתי את אמא שלי ליום כיף מאורגן בירושלים לנשים. שכלל גם סימפוזיון זוגיות כזה.

3. התפללתי עליהם הרבה על שלום בית!

בירושלים יש בהדסה עין כרם את נילי ינאי נראה לי ובהר הצופים את פרופ יגל אולי?

במרכז יש אסותא עם כמה רופאים מומלצים, מי יותר מי פחות.

מאמינה שגם בצפון ובדרום יש מקומות טובים. תלוי בעיקר איפה את 

אזור השרון, קצת צפון,

אם יש משהו ממש מומלץ אסע בשביל זה גם לירושלים או למרכז

אין לי למה להשוות אבל הוא היה ממש אחלה, נעים ואמפתי ומקצועי.

לא כאב במיוחד.

עשיתי שם לא מזמן

קודם כל, זמינות תורים יחסית טובה, ביחס למקומות אחרים שבדקתי.

ביום שאני הייתי, נתנו לי שני רופאים שאני יכולה לבחור מביניהם:

ד"ר ניר דובדבני, מנהל היחידה

ד"ר יעל פסטרנק

שניהם אמורים להיות טובים ומקצועיים

על דובדבני גם מצאתי הרבה ביקורות חיוביות באינטרנט, על הרופאה לא ראיתי ביקורות בכלל.

בכל אופן, בחרתי לעשות אצלה פשוט כי היה לי יותר נוח אצל אישה. והיה ממש טוב, חששתי מאוד לפני כן

זה לא כל כך נעים, אבל באמת שבסך הכל זה היה ממש ממש בסדר.

עובדים בצורה סטרילית, אז בהתחלה עושים אולטרסאונד לבדוק את המיקום המתאים לדיקור. אחר כך מעבירים אלכוהול וחיטוי על כל הבטן, ואז לאורך כל הבדיקה הרופאה עם אולטרסאונד כדי לוודא את המיקום ובמקביל מבצעת את הדיקור. האחות תעשה את השאיבה של הנוזל.

הדקירה עצמה הרגישה לי כמו דקירה של בדיקת דם, אחר כך מרגישים מעט לחץ בגלל השאיבה. וזה נגמר תוך דקה. באמת באמת לא נורא. (אני גם פחדתי מאוד לפני כן)

ישאירו אותך לכמה דקות מנוחה, וזהו. חוזרים הביתה למנוחה בהתאם להנחיות שתקבלי. לי לא כאב אחר כך בכלל. 

ובהצלחה!

מבינה אותך ממש, על כל החששות

אנחנו עשינו גם nipt אחרי התוצאות של סקר שליש ראשון, כדי לתת עוד אינדיקציה (זו גם בדיקת סקר, היא לא במקום מי שפיר). אפשר לקבל החזר מהסל הריון של הקופה אם יש לך ביטוח משלים.

אולי לנסות לבוא פחות.

מכירה סיטואציה קצת דומה שאמא שלי מעירה הרבה ובעיקר לי.

אני פעם שלחתי לה הודעה שקשה לי עם ההערות וזה עזר עכשו היא מעירה פחות.

בכל מקרה ממש מבינה אותך!

ובגלל זה עד עכשיו הבלגתי

אבל זה מאתגר כי תמיד ההערות האלה כל כך מורידות, מה שנאמר ואיך שנאמר.

גם הסכמים שלי ושל בעלי שמטבע הדברים ידועים לכל- היא מגנה את ההסכם ומזלזלת למרות שהיא יודעת כמה ההסכם הזה לטובתי.

ודיברתי איתה, וגם קרה היא לבד התקשרה והתנצלה כי שמה לב שזה לא בסדר להתערב.

אבל זה באמת הורס

לחדש לקטן

אני נוטה להגיד ישר משחקים לגדולים, כי אני ממש אוהבת לחדש לילדים שלי משחקים🤭 וגם יש פה רווח כפול, גם מתנה וגם יחס לגדולים. כשבבגד יש לך "רק" מתנה.

(ואני גם מוצפת בגדים מהגדולים…)

אבל זה באמת ממש תלוי במשפחה🤷🏽‍♀️

אם זה משפחה קרובה, כן הייתי מנסה לגשש מה יותר יישמח.

בלידןת האחרונות (חמישי שישי) פעם דברים של איפור ועור

פעם פיגמה שווה

כי לתינוק יש הכל…

מדובר על גיסות

הקשר לא קרוב בכלל אז מתלבטת אם רלוונטי

והיה לי ממש כיף😂

לדעתי זה לא תלוי קירבה

פשוט כזה, בלידה כוחם חרגע שוכחים מהאמא ומקבלים הכל לתינוק, וזה יפה לשים את האמא במכז ולקנות לה🙃

וחלוק פרוותי והיא עפה על זה

אבל הקשר שלנו באמת זורם וקרוב

אם כי, גם בגד חדש לתינוק חדש, זה מחדש.

אבל זה תלוי אופי גם של היולדת.

ודוקא כי כאילו יש לי מהקודמים אז לא מפנקת את עצמי לקנות חדשים ויפים

אם מישהי היתה מביאה לי כמה בגדים מתוקיים משיין או בגד אחד חמוד במיוחד היתי מעדיפה

אבל אם זה סתם בגד גוף פשוט ומשעמם

אז עדיף משחק לגדולים כי זה שימושי יותר

אבל עם מצפון על הכאיתו בזבוז הזה

אבל ביאס אותי כי בחיים לא מקבלת מתנות ללידות

תכלס מאז ומתמיד

כמה ספורות ממש

אין לנו משפחות בסגנון

הגיוני כי גם אני לא נותנת כי לא יכולה

וזה הנורמה

אבל בכל זאת התחשק לי להלביש יפה ומתוק ונראה חדש

אז לא קניתי הכל כמובן

אבל כן כל כמה זמן קניתי משיין בזול בגדים מתוקים ומהממים שמשמחים אותי

בעיקר לשבת

אז אני היתי שמחה בבגדים

אבל זה עניין של אופי כל אחת משהו אחר

היתי שמחה גם במשהו לעצמי

פיג'מה כיפית ,ספר טוב, נעלי בית בחורף, משהו חמוד ומפנק

בברית של הילד השישי קיבלנו מתנה ספר צביעה יפה עם הקדשה חמודה: "בזמן שאמא מטפלת בתינוק החדש, אתם תוכלו להעסיק את עצמכם בספר הזה."

נהניתי מהמחשבה

והאמת שזו מתנה עדיפה בעיניי על פני משחק קופסה וכדומה, דווקא מכיוון שהיא מתכלה. בלידות הבאות הביאו לנו משחקי קופסה כמתנה, והאמת שהרגשתי שזה רק מוסיף לנו עוד בלגן בבית🤭 (כי במהלך השנים הספקנו לצבור הרבה משחקים...)

אבל כמובן אני מודה לאלה שהביאו וחשבו על זה! כי שוב, בעיניי תעסוקה לילדים עדיפה על פני עוד בגד לתינוק, כשיש כבר הרבה בגדים במצב מצוין (כי תינוקות לא מבלים בגדים) מהילדים הקודמים...

אבל מן הסתם זה אינדיבידואלי - יש אימהות שהיו שמחות בבגד חדש שמייחד את התינוק על פני אחיו... 

כן כיף להתחדש במשהו לבייבי

דווקא כי פחות יש את ההתלהבות והמתנות כמו בראשונים.

ארוחה אפשר להזמין בוולט.

אני אומרת שיש לי כוונה לקנות להם מתנה

אבל מה היא מעדיפה

משחק לתינוק

משחק לאחים

או משהו בשבילה 

באמת לוקח זמן ללמוד שפה , להשתלב ולהיפתח.

אם ילדה לא עצובה , לא צריך יותר מדי להיכנס בזה. כן לנסות להזמין חברות, לצאת לגינה. לבקש מגננת שכן תעשה מאמץ לשתף אותה במשחק יותר. כי ילדה קצת מתביישת וגם אם היא אומרת לא , היא עדיין יכולה כן לרצות להצטרף.

ממה שאת מתארת ,בנות כן רוצות לשחק איתה ולהזמין אותה. בקיצור הייתי נרגעת 

זה גיל שהחברות היא מצומצמת ממש

ודווקא לרוב הקשר הוא עם מספר מועט ואם הגיעו אליהם שלוש זה הרבה ואם מגיע על הגן זה בדרך כלל לילדות יותר קולניות וקצת כוחניות, לא בהכללה אבל ממה שאני ראיתי....

וטוב שאת מודעת שאת משליכה עליה תמשיכי להיות מודעת לזה

גם שאת מדברת איתה את עלולה לעשות השלכה ..

הכי חשוב לילדים שזה שנאמין בהם מבפנים שהם יכולים

וגם נהיה שם בשבילם לעודד, להזמין, להיות אקטיביים..

עבודת חיים מה שבטוח...לכולנו....

חיבוק ובהצלחה גדולה בע"ה!!!

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...