שוב אחדד את השאלה

מדוע משתמשים במונח "מקום". מה יש במקום שנותן את המשמעות המיוחדת לעניין החזרה בתשובה לעומת הצדיקים?

מקום – פירוש למקומו של אדם. במובן של 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו'. פירוש אפשרי ל'במקום שבו עומדים בעלי תשובה וכו' – בעלי תשובה יכולים להגיע למקומו של אדם, ועל ידי כך שהם מגיעים למקומו של האדם, הם יכולים להבין אותו ולדון אותו לכף זכות. בעלי תשובה יכולים לעמוד במקומות שונים, למעלה, למטה, באמצע, ואילו הצדיקים, שהם דין קדוש, עומדים במדרגתם הגבוהה ולא עומדים במקום של בעלי התשובה, שממקומם יכולים להגיע ולהתפשט לכל מיני מקומות.

בעלי תשובה הם בדרך כלל חסדים. החסד תמיד שואף להתפשט הלאה וקדימה, לכל הצדדים והכיוונים. הוא מחלחל למקומות הכי עמוקים, למקומות הכי צרים ודקים. זה טיבו של החסד, להתפשט ולהתרבות ולחלחל. במובן הזה, בעלי תשובה יכולים לרדת ולחלחל למקומות הכי נמוכים, בעד צדיקים הם בבחינת 'כבד פה וכבד לשון'. אין להם את הכלים הנפשיים ואת היכולת להבין אנשים שנמצאים במקומות נמוכים ובדיוטות התחתונות ולדבר איתם בצורה נכונה, כי הם דין קדוש. הדין הקדוש, האש - אם תביטו באש, תראו שהיא עומדת במקומה. היא יציבה ומיושבת, ואם תגע בה – תכווה. אצל הדין הכל מוגדר וסגור, אין התפשטות אינסופית, הכל ברור וישר.

המים יכולים ללבוש צורה בהתאם לכלי שתשים אותם בהם. כך גם בעלי תשובה, גם אם הם במדרגה גבוהה לצורך העניין, הם יכולים לצמצם את עצמם ולהתלבש בצורה כזו שהם יכולים לדבר אל כל אחד בשפתו ובדרך שבה הוא יכול להכיל ולהבין.

להבנה טובה יותר של העניין אני ממליץ לגלוש לחב"דפדיה או משו וללמוד לעומק את שני המושגים האלה, דין וחסד.

עד פירוש אפשרי – צדיקים בדרך כלל מהנים את עצמם מ7 הספירות, בעד בעלי תשובה, הם מדלגים מעל 7 הספירות ונכנסים למקום שבו יש אין, שום דבר. קשה להסביר זאת במילים. אך התורה והצדיקים אלה בסך הכל מלבושים של אלוהים להעביר את האמת. לאנשים שנשברו לגמרי, הדברים האלה לא יועילו להם, לא התורה שבכתב ולא התורה שבעל פה, אלא רק המקום הזה שאין בו ולא כלום, שאי אפשר להסביר ולתרגם לאחרים. הם נהפכים להיות דוגמת עליון. מתוהו ובוהו ושבירת כלים, לצמצום ולבריאה.

עד אחד – מי שהוא חושב שהוא צדיק גמור נשאר עומד במקומו ומרקיב, עד שהוא הופך להיות גמור. הוא מדמיין לעצמו שהוא צדיק, לכן אמרו 'צדיק גמור'. בעד מי שעושה תשובה בכל יום ומוסיף על עבודתו, עומד במקום אחר לגמרי, אמיתי יותר. לכן הוא הבעל של התשובה, 'בעל תשובה', התשובה במערכת הספירות היא הבינה, הוא מזדווג עם הבינה ומפרה את היקום כולו בדברי אמת וחידושי תורה.

זה חוזר אצל המהר"ל כמה פעמים.

כלומר, המציאות בה מתקיימים בעלי התשובה היא מעין מציאות מקבילה למציאות של הצדיקים הגמורים, במדרגה הרבה יותר גבוהה.

(אבל באופן יותר פשוט, "מצב" בהקשר הנפשי זו מילה יותר עכשווית, לא יודע אם חז"ל השתמשו בה...)

כלא רק במצב שבו הוא נמצא, אלא ב"מקום" שהוא נמצא, כלומר עם כל מה שעבר עליו עד עכשיו וכל התנאים שהביאו אותו לידי כך...  

הם לא זזים , הם לא מתפתחים, הם תקועים.

לעומתם הצדיקים, כמעיין המתגבר.

הוא מעלה-מדרגה-ערך. כמו "אין לך דבר שאין לו מקום".

אבל בקיצור ובקיצוץ נענה כי עניין התשובה אינו באמת מעשי ולכן הב"ת למעשים חיים באשליות ולכן לא מתקדמים.

הפוך בה והפוך בה דכולי בה

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!