לפעמים עושים דברים לא כי רוצים או כי יש כח אלא פשוט כי אין בררה אחרת, כי אם אני לא אעשה אותם אז אפחד אחר לא יעשה אותם.
למה כשזה קשור לאחרים אני מבינה אתזה מהר כל כך ודברים קריטיים אצלי שבהם בהחלט אין שום סיכוי בעולם שמישהו חוץ ממני יטפל אני לא עושה אפילו צעד בכיוון שלהם?!?!?!
אני כזאת דפוקהההההההההה
אבל לפחות אני לא אנוכית לגמרי. זה מעודד בהחלט.
כבר חשבתי שלנצח לא יהיה לי מזה יותר.....
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
