שבגלל שיש ככ הרבה פיגועים כבר קשה לעקוב.
אז עוד שם ועוד שם, וכבר שוכחים
ומי בכלל זוכר אנשים שנרצחו מלפני כמה שנים,
ופיתום הם עולים לכותרות באיזה הקשר כלשהו, ופיתום אני נזכרת מי זה,
ובכותרת הבאה כבר אני שוכחת אותו..
והמשפחה חיה כל יום את הכאב, את החוסר, את השקט שנשאר.
ואני? כבר שכחתי. או בכלל לא ידעתי.
עוד שם, ועוד שם.
עוד אחד נרצח.
די די כבר. דיי
עד מתיי??
אחת מהעם הנבחראחרונההרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
